אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
השבת ימים טובים

מנהגי השבת והלכותיה

ההכנות לשבת
במאה השניה הושם דגש מיוחד על ההכנות לקראת השבת. "כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי…מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות…"(שבת, כה ע"ב) נהוג לא לעבוד בצהרי יום השישי "העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם". (פסחים, נ ע"ב). כוונת התלמוד היא לעבודת חול, ולא לעבודה הכרוכה בהכנות לשבת.

נהוג לקרוא את "שיר השירים" בצהרי יום שישי. מנהג זה נוסד על ידי מקובלים שציטטו את האימרה התלמודית ש"כל הכתבים קודש, ושיר השירים קודש קודשים" (משנה ידיים ג, ה). כמו כן, התלמוד ממשיל את השבת לכלה, ושיר השירים מפורש כתיאור של יחסי אלהים וישראל, בטרמינולוגיה רומנטית של אהבת בני אדם.

נהוג לכסות את השולחן במפה לבנה, ולהניח על השולחן שתי חלות עוד לפני הדלקת נרות.

טבילה במקווה
במאה השלישית יזם רב את המנהג לטבול במקווה לפני השבת כדי להיכנס לשבת טהורים ורעננים. (ברכות כ"ז, ע"ב: "פעם אחת התפלל רבי של שבת בערב שבת ונכנס למרחץ")

הדלקת נרות
גם המנהג להדליק נרות שבת נוצר כפי הנראה במאה הראשונה לפנה"ס. כמנהג ספונטני שלא צמח מתוך פסיקה רבנית, לא ניתנו פרטים מדויקים המתייחסים למספר הנרות, למשל. על פי מסכת שבת כג ע"ב "מילא קערה שמן והקיפה פתילות…" הרושם הוא שאנשים הדליקו כמה נרות בערב שבת. במאה ה-14 נקבע שיש להדליק שני נרות לפחות, כסמל לשני ציוויי השבת: "זכור ושמור".

ואולם, הדלקת נרות בערב שבת היתה קשה על האוכלוסייה העניה, היות שעלות הנרות היתה יקרה באותם ימים, וכן משום שהיו נשים שהיו עסוקות מדי בעבודות הבית כשהגיע זמן הדלקת נרות, וכתוצאה מכך לא היו צייתו למנהג. בתגובה, הרבנים סיפרו מה יהא עונשה של מי שאינה מדליקה נרות שבת, ובמה תזכה אשה שמקיימת את המנהג: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר…על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם…" (שבת ל"ב ע"ב-ל"ג ע"א)

הדלקת נרות אינה מצווה. במאה השלישית הגדירה רב כ"חובה" ("הדלקת נר בשבת חובה", שבת כה, ע"ב), ולפיכך רק בשלב מאוחר יותר קבע רב אחי גאון ברכה למסורת זו.

את נרות השבת נהוג להדליק לפחות 18 דקות לפני שקיעת החמה, וחובת ההדלקה חלה על נשות ישראל. הרמב"ם ייחס זאת לעובדה שהנשים נמצאות לרוב בבית בשעת הדלקת נרות. ואולם, גם הגברים כשירים להדליק נרות. נהוג שהנשים מכסות את עיניהן בידיהן בשעת הברכה, ומברכות "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת".

יין לקידוש
המקור הוא רבני, וכפי הנראה השתלב במנהגי השבת סביב המאה הראשונה לפנה"ס. יין לא הוגש בימי חול אלא בימים מיוחדים, כגון שבתות וחגים. כך נוצר הקשר המיוחד בין יין ואופיו המיוחד של יום השבת. הרבנים הציעו לצרף לשתיית היין את האמירה "זכור את יום השבת לקדשו" כדי להסביר מדוע היין מוגש ביום הזה.

לחם משנה (חלות)
נהוג ללוות את סעודות השבת בשתי חלות, שנשארות מכוסות עד שנאמרת עליהן הברכה. המנהג, שהותחל בתקופת התלמוד, מבוסס על הביטוי התנ"כי "לחם משנה" "ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות…לחם משנה כתיב" (ברכות לט ע"ב).

שלוש סעודות
המנהג לאכול בשבת שלוש סעודות הונהג במאה השניה לספירה. הדבר היה למטלה כלכלית בתקופות קשות, מה שהוליד את תקנת רבי עקיבא (מאה 2) "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קי"ח ע"א). אך מרבית החכמים חשו כי דווקא בימות מצוקה, השבת מציעה מנוחה ומרפא, ולפיכך תיקנו שעל הציבור לדאוג לעניים שלא יהיו שבתותיהם חסרות. מנהג זה קיים גם בימינו.

במאה השלישית, פרסם רב תפריט אופטימלי לשבת: "בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין" (מסכת שבת קי"ח ע"ב). בשר ודגים ויין נחשבו תמיד למקורות עונג "אין שמחה אלא ביין שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש'" (פסחים קט, ע"א).

מימי התלמוד הונהג להניח אוכל מבושל בתנור ביום שישי, כדי שיהיה תבשיל חם בשבת "ועדיין חמין מונחין על גבי כירה וקדירות מונחות על גבי כירה" (שבת לה ע"ב). מכאן המנהג לאכול צ'ולענט בשבת: תרכובת של בשר, תפוחי אדמה, שעועית ועוד מיני מאכל.

קבלת שבת
קבלת השבת כוללת שישה פרקי תהילים (צ"ה-צ"ט וכ"ט), כנגד ששת ימי המעשה. בהמשך, הפיוט "לכה דודי" שנכתב על ידי שלמה אלקבץ בשנת 1540, ופרק שביעי של תהילים (צ"ב) המוקדש לשבת.

תפילות אלו, שהונהגו לראשונה על ידי מקובלים במאה ה-16, נפוצו ברחבי העולם והעניקו לתפילות ערב שבת ייחוד משלהן.

יתכן שלמנהג שורשים כבר בתקופת התלמוד: רבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת והיה אומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", ור' ינאי היה לובש בגדי השבת ואומר "בואי כלה, בואי כלה" (תלמוד בבלי, שבת, קי"ט, ע"א).

פיקוח נפש
בתקופה החשמונאית (המאה ה-2 לפנה"ס) ניסו הסורים לכפות על היהודים עבודת אלילים, וגילו שבשבת התנגדות היהודים פוחתת, משום שמלחמה בשבת נחשבת לחילולה. בעקבות זאת, פסק בית הדין החשמונאי שחיי אדם קודמים לשמירת השבת, מה שהוליד מאוחר יותר את העיקרון החז"לי של "פיקוח נפש" שדוחה את כל חוקי השבת.

בקצה השני של הסקאלה, היו זרמים קיצוניים שסירבו לקבל את עיקרון "פיקוח נפש", והצהירו כי "אם אדם נופל למקום שיש בו מים…אל לו לאיש להעלות אותו באמצעות סולם או חבל [בשבת]" (המסמך הצדוקי של האיסיים).

מנוחה
הרבנים תיקנו את מטבע הלשון "מנוחה בשבת תענוג" כדי להדגיש את חשיבות הרגיעה שמביאה עימה השבת (ילקוט ראובני, ואתחנן).

הבדלה
השבת מסתיימת באופן רשמי לאחר תפילת ערבית, באמצעות טקס ההבדלה (בין קודש לחול). ההבדלה מתבצעת על כוס יין (כמו הקידוש). חובתו של הגבר להכריז על צאת השבת בנר ההבדלה מקבילה לחובתה של האישה להכריז על כניסת השבת עם נרות השבת. בנוסף ליין, טקס ההבדלה משלב גם שימוש בנרות ובשמים. הנרות, כדי לציין את בריאת האור ביום הראשון, והבשמים- כדי לחדש את הנפש, שנחלשת עם היפרדותה מהנשמה היתרה שניתנת לה בשבת. מנהג לשיר את הפיוט "אליהו הנביא" בתום טקס ההבדלה. הסיבה לכך נעוצה באמרה התלמודית שאליהו לא יבוא לגאול ביום שישי כדי לא להפריע להכנות לשבת, ולא בשבת, כדי לא להפריע את מנוחת השבת. כשהשבת מסתיימת, חוזרים לצפות לבואו של אליהו.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י