אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
הריון, לידה וטקסי לידה מחזור חיים

ברית מילה

הנימול הראשון היה אברהם, שנצטווה על המילה כשהיה בן תשעים ותשע שנים: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם…" (בראשית י"ז, י-י"ד) מעשה המילה עומד כסמל לברית בין אלהים לעם ישראל, והראשון שקוים בו מצוות המילה בגיל שמונה ימים היה יצחק. (בראשית כ"א)

מה הן הסיבות לביצוע טקס ברית המילה? 
רמב"ם- להפחתת יצר המין: "וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר[…]להשלמת חסרון המדות" (מורה נבוכים ח"ג מ"ט) פילון- תרומה ליכולת הפריון
מפשט הכתובים ניתן להבין כי מצוות המילה מטרתה להבדיל את היהודים משאר העמים.

המוהל
התנ"ך אינו מציין את תפקיד המוהל בשום מקום. במאה הראשונה, המלך איזאטס מאדייבן התגייר ונימול על ידי רופא מנתח: "בא איזה יהודי אחר מהגליל, אלעזר שמו, שהיה מקובל כמקפיד ביותר בענייני חוקי האבות, ויעץ למלך לעשות את המעשה, כי כשנכנס אצלו לברכו ומצאו קורא בתורת משה, אמר לו: 'נעלם ממך, מלכי, שהנך חוטא חטא גדול ביותר לחוקים ועל ידיהם גם לאלהים. כי לא לקוראם בלבד אתה צריך, אלא לעשות תחילה מה שצווה בהם. עד מתי תשאר ערל?…כששמע המלך את הדברים האלה לא דחה את המעשה, אלא עבר לחדר אחר וקרא אליו את הרופא וקיים את המצווה…"(קדמוניות היהודים, כ', 2).

הגמרא מטילה את אחריות המילה על כתפיו של האבא "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות…למולו [מנין]? דכתיב 'וימל אברהם את יצחק בנו'" (קידושין כ"ט, ע"א), גם אמהות יש, שמלו את בניהם, דוגמת ציפורה, אשת משה, שמלה את בנה, אליעזר: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו יי ויבקש המיתו ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת" (שמות ד', כ"ד-כ"ו). מתקופת החשמונאים ישנם סיפורים על אמהות שמלו את בניהם בסתר, תוך סיכון עצמן ועבירה על חוקי אנטיוכוס (מכבים I, א').

הגמרא מעודדת תלמידי חכמים ללמוד להיות מוהלים "תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים: כתב, שחיטה ומילה" (חולין ט', ע"א). מוהלים לא קיבלו כסף, היות שמעשה המילה נחשב למצווה גדולה, וגם כאשר המצב הכלכלי הוחרף, ואנשי מקצוע החלו לגבות כספים, בית הדין גינה את התופעה, ואף הכריז שאם אין להורים כסף לשלם, בית הדין רשאי לכפות על המוהל לבצע את ברית המילה בחינם.

טקס המילה
בתקופת הגמרא, ברית המילה נערכה בבית. בתקופת הגאונים (מאות 6-11) הותק הטקס לבית הכנסת, וזהו, כפי הנראה, מקור הטקס כפי שהוא מתקיים בתקופה זו. עקרונות הטקס: האב, הסנדק והמוהל נקראים "בעלי הברית". תפקיד הסנדק (מיוונית: פטרון, מגן)- לאחוז את התינוק על הברכיים בעת המילה, על פי תיאור תלמודי של ברית מילה, שם נאמר: "היום יושב בחיקו של אברהם". (קידושין עב, ע"ב)

בימי הביניים התרבו עקרונות הטקס, במטרה לשתף כמה שיותר אנשים. אשת הסנדק נושאת את התינוק לבית הכנסת. ה"קוואטר" (מגרמנית: אבא), מנהג שנוסד במאה 14 בגרמניה, מניח את הילד על ברכי הסנדק. אם האב אינו נוכח, הקוואטר ממלא את מקומו. סבים וסבתות נוספו לרשימת המכובדים, והם מקבלים הזדמנות להחזיק את התינוק. מציבים שני כסאות במקום: כסא לסנדק ולימינו "הכסא של אליהו". מסורת זו מבוססת על המדרש מפרקי דרבי אליעזר (כ"ח), שם מסופר שאליהו פקפק בנאמנותם של בני ישראל לה', בקובעו כי "עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א', י"ט, י). אמר אלהים לאליהו: "חייך שאין עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". לפיכך, על אליהו מוטל להיות נוכח בכל טקסי ברית המילה כדי לראות בעיניו כיצד מקיים עם ישראל את המצווה מרצונו החופשי ובכל מקום וזמן.

מסורות ימי-ביניימיות נוספות
– מנין גברים בטקס (אף כי אין זו חובה)

– הדלקת נרות בבית הכנסת לפני ברית המילה, על פי הפירוש של רש"י לפסוק "ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב,ב). רש"י: כאשר נולד משה, התמלא הבית אורה.

ברית מילה – מהלך הטקס

כשהתינוק מוכנס לבית הכנסת, המוהל מברך אותו במילים "ברוך הבא". בימי הביניים, ענו האורחים "בשם ה'".

– המוהל מקריא פסוק מספר תהלים (סה, ה): "אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך", והקהל עונה "נשבעה בטוב ביתך, קדש היכלך" (שם).

– האב, עטוף בטלית, מחזיק את בנו ואומר: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה-ו).

– האב אומר בקול רם, והקהל חוזר אחריו: "שמע ישראל יי אלהינו יי אחד".

– המוהל אומר משפט אחר משפט והקהל חוזר אחריו: "יי מלך, יי מלך, יי ימלך לעולם ועד" (פעמיים), "אנא יי הושיעה נא" (ארבע פעמים).

– המוהל נושא את התינוק בזרועותיו ומכריז "הנני מוכן". התינוק מונח על כיסאו של אליהו, והמוהל מכריז "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב. לישועתך קויתי יי (בראשית מט, יח). שברתי לישועתך יי, ומצותיך עשיתי (תהלים קיט, קסו). אליהו מלאך הברית, הנה שלך לפניך. עמד על ימיני וסמכני. שברתי לישועתך יי (תהלים קיט, קסו). שש אנכי על אמרתך, כמוצא שלל רב (תהלים קיט, קסב). שלום רב לאהבי תורתך, ואין למו מכשול(תהלים קיט, קסה). אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדש היכלך…" (תהלים סה, ה)

– המוהל מניח את התינוק על ברכי הסנדק ומברך "ברוך אתה יי, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה" , המוהל חותך את קצה העורלה העליונה. בקהילות אשכנזיות בימי הביניים, נהוג היה להניח את העורלה בצנצנת של חול, המסמלת את התרבות העם היהודי, "כחול אשר על שפת הים". האב מברך "ברוך אתה יי, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

– מנהג ישראל, ובחו"ל, מנהג ספרד, שהאב מברך "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". האשכנזים בימי הביניים לא קיבלו מנהג זה, משום שסברו שאין זה מתאים לברך "שהחיינו", כשלתינוק נגרם צער רב כל כך.

– האורחים עונים "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחפה ולמעשים טובים".

השלב השני של הטקס- "פריעה" (המוהל מפשיל את הקרום עד גילוי העטרה) מבוצע לאחר ברכת האב. לפי ההלכה, אם מל ולא פרע, כאילו לא מל. שורשי המנהג, על פי התלמוד, הם מקראיים (יבמות ע"א, עמוד ב'): "אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר 'בעת ההיא אמר יי אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב'" [כלומר, אברהם נצטווה על המילה, ויהושע נצטווה על הפריעה, שנאמר "ושוב"] אך בפועל רק במאה השניה לספירה נוסף שלב הפריעה לטקס המילה, כדי למנוע מיהודים למשוך את העורלה שנותרה ולהאריך אותה ובכך להתחזות ללא נימולים.

השלב האחרון- "מציצה", הונהג בתקופה התלמודית (500-625 לספירה). המוהל מכניס את האבר המדמם לפיו ועוצר את הדם בפצע (כיום הדבר נעשה על ידי מכשיר מיוחד).

– המוהל (או אחר, שמכובד באמירת הברכות) מברך על כוס יין "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן", ומתפלל לשלום התינוק והוריו "ברוך אתה יי, אלהינו מלך העולם, אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם,וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו. ברוך אתה יי כורת הברית".

– הכרזה על שם התינוק: המברך אומר "אלהינו ואלהי אבותינו, קים את הילד הזה לאביו ולאמו, ויקרא שמו בישראל…" , לאחר הכרזת שם הילד, ממשיך המברך בפסוקים הבאים: "ישמח האב ביוצא חלציו, ותגל אמו בפרי בטנה. ככתוב, ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך" (משלי כג, כה). נהוג להרטיב את שפתי התינוק ביין כאשר מגיעים לפסוק "ונאמר, ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואמר לך בדמיך חיי, ואמר לך בדמיך חיי" (יחזקאל טז, ו). "ונאמר, זכר לעולם בריתו, דבר צוה לאלף דור. אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק. ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם." (תהלים קה, ח-י), "ונאמר, וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, כאשר צוה אותו אלהים" (בראשית כא, ד), "הודו ליי כי טוב, כי לעולם חסדו" (תהלים קיח, א).

– הקהל עונה: "הודו ליי כי טוב, כי לעולם חסדו. (שם הרך הנולד) זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה, ולחפה ולמעשים טובים. אמן". גביע היין מושט לסנדק, אשר שותה ממנו מעט, ושולח את היתר לאם התינוק. מקורן של מרבית התפילות הנאמרות בטקסט במאה השני, עפ"י מסכת שבת קל"ז, ע"ב, שם מתואר טקס המילה התלמודי, על ברכותיו ומנהגיו.

בתום הטקס נטמנת העורלה בחול.
בקהילות אשכנזיות בימי הביניים, הגיעו לאחר ברית המילה עשרה גברים לבקר את התינוק ולברכו.

סעודת מצווה וברכת המזון הם חלק חשוב בחגיגה, על פי ספר בראשית (פרק כ"א, ח): "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". כאברהם, שערך את המילה הראשונה וקיים בעקבותיה סעודה גדולה, כך נוהגים לקיים סעודת מצווה מיד לאחר סיום טקס ברית המילה.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י