אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
נישואין מחזור חיים

הכתובה

עריכת הסכמי טרום-נישואין הייתה קיימת עוד לפני המצאת הכתובה, ואף נמצאו מסמכים שמתוארכים לשנת 440 לפנה"ס, בהם מתואר הסכם בין החתן לאבי הכלה. הגמרא מייחסת את הכתובה לרבי שמעון בן שטח (מאה ראשונה לפנה"ס): "שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה" (מסכת שבת, יד עב), אף שלדברי רבי שמעון בן גמליאל, הכתובות נערכו כבר בימי התנ"ך. הצורך בכתובה נולד מכורח החוק התנ"כי המאפשר לבעל לגרש את אשתו ללא הסכמתה. הכתובה פותרת קושי זה בכך שהיא מאפשרת סידור כלכלי לאישה במקרה של מוות או גירושין. למעשה, הכתובה השתלבה בחוק כדי לשמש גורם מרתיע מפני גירושין חפוזים.

הכתובה היא מסמך מקיף המכיל כמה סעיפים, שקיבלו מאוחר יותר את ההגדרות "תנאים", "שטר אירוסין" ו"כתובה". הכתובה מתעדת את תוקף המחויבות הכלכלית של החתן כלפי הכלה, והיא נחתמת בידי עדים מטעמה של הכלה.

רש"י החל במסורת הקראת הכתובה מתחת לחופה במאה ה-11. הגמרא קבעה שאסור לכלה להתגורר עם בעלה עד שתהיה בידה כתובה. קריאת הכתובה משיגה שתי מטרות: היא יוצרת הפוגה קצרה בין הקידושין לנישואין והיא מציגה לכל את קיומה של הכתובה, כדי שידעו שהנישואין הם ברי קיום. בתום הקראת הכתובה, היא נמסרת לכלה למשמרתה.

הכתובה מנוסחת בלשון הארמית. כיום יש לה נוסח קבוע, שנוצר במהלך הדורות, ושבתוכו משלבים, במקומות מוגדרים מראש, את שמות החתן, הכלה והעדים וכן סכומי כסף שונים: הנדוניה שהביאה עמה הכלה, הסכום שתקבל בשעת פירוק הנישואין וכיו"ב. נוסח דומה לנוסח הכתובה המקובל היום מוכר כבר בשלהי תקופת הגאונים. בימינו, הכתובה היא בעיקר ביטוי סמלי להתחייבויותיו של הבעל כלפי אשתו, ואין לה משמעות מעשית.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י