אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
נישואין מחזור חיים

טקס הנישואים

בתקופת המקדש, נישאה הכלה על גבי אפיריון לעבר "בית החתנים" לקול שירה וריקודים. חשיבות רבה מיוחסת בגמרא לערך "לשמח חתן וכלה" (כתובות ז',א'). קהילות שלמות השתתפו בחתונות, משפחות עשירות בנו בתים חדשים לבניהם שכללו בתוכם חדר-חופה. משפחות ממוצעות השתמשו בבית החתנים. בתקופת המקדש, נהגו החתנים והכלות לחבוש על ראשם כתרים ועטרות. לאחר חורבן הבית, נאסרה חבישת כתרים, וכך גם האפיריון והמוסיקה: "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס, בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יוונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר.." (סוטה מט עא). בימי הביניים, חלק מהמנהגים הקדומים הושבו, ובכללם העטרות. חכמים הוסיפו להן עלה של זית, זכר לחורבן. במאה ה-15, זירת ההתרחשות של החתונות הועברה לבית הכנסת (נישואין ראשונים) או לחצר בית הכנסת (נישואין שניים).

"בדקין"- המנהג לכסות את פני הכלה בהינומה מבוסס על מעשה רבקה, אשר כיסתה עצמה בצעיף כשראתה את יצחק: "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס". (בראשית כ"ד, ס"ה) לאחר שהחתן מכסה את הכלה, קהל האורחים עונים בברכה שבורכה בה רבקה "אחותנו, את היי לאלפי רבבה" (בראשית כ"ד, ס).

טבעת הנישואין
במאה השביעית החל השימוש בטבעת הנישואין, והוא שולב, לבקשת הקהל, בהצהרה הרשמית של החתן תחת החופה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". הטבעת נענדת על אצבעה השלישית של ידה הימנית של הכלה, שם היא גלויה לעין. רבנים בימי הביניים אסרו את השימוש בטבעות עם אבנים, שכן אם הכלה אינה מחשבת נכונה את ערך האבן ומסכימה לנישואין מתוך כך, הרי שיש בעיה עם תוקף הנישואין. טבעת הנישואין יכולה להיות בכל צורה ועיצוב שהוא, עם או בלי חריטות וכן הלאה. על טבעות של ימי הביניים נחרטו לעיתים קרובות המילים "מזל טוב".

החופה
"כיסוי" ("חפו איש ראשו", שמואל ב', ט"ו, ל'). החופה התנ"כית שימשה כחדר שבו ישבו החתן והכלה לפני שהחל טקס הנישואין: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" (יואל ב', ט"ז). מכאן ניתן להבין שהחתן והכלה ישבו בנפרד טרם הטקס, ומכאן כנראה המנהג שלא להתראות לפני החתונה. החופה התלמודית, לעומת זאת, שימשה כמקום שבו התממשו הנישואין לאחר הטקס. החופה הזו היתה מכוסה בוילונות ובאביזרים יפים. זוגות טריים לא נכנסו לחופה מיד לאחר הטקס. לפני כן הם בילו יחד שעה בחדר רגיל כדי שיוכלו להכיר זה את זה. לאחר מכן, נכנסה הכלה לחופה לבדה, החתן ביקש רשות להיכנס, ומשקיבלה, הצטרף אליה לחופה. מרגע שנכנס זוג מאורס לחופה, הוא נחשב לנשוי באופן חוקי, גם אם הטקס הרשמי לא התקיים. שבע הברכות נאמרו בסעודת המצווה או בסעודה אחרת.

בעידן הפוסט-תלמודי נפסק השימוש בחדר חופה, והמונח "חופה" התייחס לטלית גדולה שנפרשה מעל לראשם של הזוג ויצרה כעין "חדר". בטקס הספרדי, נעשה עדיין שימוש בטלית. במאה ה-16 החלו לייצר חופות מוכנות המורכבות מארבעה עמודים ובד.

בשלב מסוים, עריכת הטקס תחת כיפת השמים קיבלה משמעות מיוחדת, כסמל לברכה התנ"כית "ארבה את זרעכם ככוכבי השמים" (שמות ל"ב, י"ג).

חלק א'- קידושין
החתן מובל למקומו אשר מתחת לחופה, והכלה מובלת למקומה לימין החתן, כסמל להגעתה לבית בעלה, כפי שחווה לוותה על ידי אלהים לביתו של אדם "ויביאה אל האדם" (בראשית ב', כ"ב) וכפי שנכתב בתהלים "בנות מלכים ביקרותיך נצב שגל לימינך" (תהלים מה י). הכלה נוהגת להקיף את החתן שלוש פעמים, על פי "נקבה תסובב גבר" (ירמיהו ל"א, כ"א), וכסמל לשלוש הגדרות האירוסין שמוזכרות בהושע "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את יי". (הושע ב', כא-כ"ב) הטקס הדתי מתחיל עם הברכות על היין וברכת הקידושין "מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין". החתן שותה מהכוס ומציע לכלה. לאחר שתיית היין, החתן מצהיר על כוונתו לשאת את הכלה באמצעות הטבעת "הרי את מקודשת לי", ועונד אותה לאצבע הכלה. הסכמתה של הכלה לקבל את הטבעת מעידה על הסכמתה לנישואין.

החלק הראשון של טקס הנישואין מסתיים עם ענידת הטבעת, ולחלק זה, באופן עקרוני, אין צורך בחופה, משום שהחופה מסמלת את בית החתן והכלה. כשאוחדו טקסי הקידושין והנישואין, בראשית ימי הביניים, היו פורסים את החופה רק לאחר ענידת הטבעת. אך כשנכנסו לתמונה החופות המוכנות, הכל התנהל תחתן.

חלק ב': נישואין
החלק השני של טקס הנישואין ידוע כ"נישואין" או "ברכת חתנים" והוא כולל שבע ברכות, שנכתבו במאה השלישית. יש צורך במניין גברים כדי לקיים חלק זה של הטקס. בתום הברכות, שובר החתן כוס זכוכית כזכר לחורבן. בקהילות ימי-ביניימיות היו משלבים אבן מיוחדת בחזית קיר בית הכנסת כדי שהחתן יוכל להטיח בה את הכוס. המנהג לזרוק אורז וחיטה בשביל שצועדים בו החתן והכלה, כסמל לעושר ופוריות, החל בתקופה התלמודית.

עם ביטול החופה התלמודית, אין מממשים את האיחוד מיד לאחר טקס החתונה. במקום זה, הזוג נלקח ל"חדר ייחוד" שם יש להם פרטיות, כסמל לאינטימיות שבין בני זוג.

שבע ברכות
הגמרא מספרת שמשה רבנו הוא שקבע שבעה ימי חגיגה (ירושלמי, כתובות א). בשבוע הראשון של הנישואין, שבע הברכות נאמרות לאחר ברכת המזון, כאשר יש "פנים חדשות" (אנשים שלא נכחו בטקס הנישואין). ניתן להמשיך את החגיגות חודש ימים, ואפילו שנה (כתובות ח' ע"א). בספר דברים (כד, ה) נקבע שיש להקדיש את שנת הנישואין הראשונה לזוגיות, ולכן הגבר פטור משרות צבאי במהלך שנה זו.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י