יהודי ארה”ב ואנחנו: מה מעמיק את הפער?

מזה כמה שנים מרבים להאשים את מדיניות ממשלת ישראל כלפי הזרמים הליברלים והפלסטינים ביצירת הפער בינינו לבין יהודי ארה”ב. אינני מטיל ספק בכך שיחס הממסד הדתי בישראל לזרמים הליברליים והסכמתה שבשתיקה של ממשלת ישראל ליחס זה הם שערורייתיים וצריכים לבייש כל ישראלי. יחס זה פוגעני ומעליב ותורם תרומה של ממש לתחושה של ניכור הולך וגובר שחשים יהודי צפון אמריקה כלפי ישראל. עם זאת, נראה לי חשוב לשקף ליהודי ארה”ב מה בהתנהלותם מוסיף למגמות ההתרחקות בין שתי הקהילות.

בראש ובראשונה תסכול ואכזבה מכך שיהודי ארה”ב מתבוננים מן הצד בפרק ההיסטורי המשמעותי ביותר בתולדות העם היהודי מזה אלפיים שנה, ובמקום להשתתף בו באופן פעיל ולתרום לו מספרית ואיכותית את מה ששום קהילה אחרת בעולם היהודי לא יכולה לתרום, נשארת מרבית קהילה זו מאחור  ומשדרת בכך לישראלים ולעולם שהמפעל הציוני איננו הכרחי.

כותרת העיתון היהודי הנפוץ ביותר בארה”ב The Forward שפורסמה ביום העצמאות ה־70 למדינת ישראל הייתה: “הגיע זמן שישראל תכיר בכך שיהודי התפוצות כבר נמצאים בבית” [It’s time For Israel To Recognize That Diaspora  Jews Are Already Home]. עמדה מתריסה זו היא הניגוד המובהק לאתוס הציוני הקלאסי המאמין שסופה של הגלות – בהתבוללות, באנטישמיות או בהיסגרות בין כותלי האורתודוקסיה. על רקע מה שאמרה השבוע קנצלרית גרמניה בנוגע לאנטישמיות החדשה המתפתחת בארצה; תהליכי החקיקה המתגבשים בסקנדינביה ובאיסלנד נגד ברית המילה; העצומה שהתפרסמה בצרפת מעל דפי העיתון le Figaro נגד האנטישמיות האסלאמית הגואה; ומה שאנו יודעים על היקף ההתבוללות בצפון אמריקה – קשה מאוד לא להסתכל בצער על כותרות כאלה ולא להרגיש מנוכר מקולות אלה המתעלמים מן המציאות המורכבת של יהודי התפוצות.

הישראלים גם עייפו מהטפות המוסר של אנשים שלא נושאים באחריות על שלום אזרחיהם. אי־הנחת של נטלי פורטמן לבוא לקבל פרס בישראל מצערת אבל הישראלים לא חיים בסרט ורובם יעדיפו לוותר על ביקורה בארץ ומלבד שלא ייפגעו אזרחים וחיילים ביישובי עוטף עזה. ההתנהלות המוסרנית של יהודי ארה”ב שלא חווים את החרדות שלנו מרחיקה ישראלים מהם.

כמו כן, רוב העם היושב בציון מצפה שיהודי התפוצות יכבדו את הדמוקרטיה הישראלית. חופש הביטוי שתושבי ישראל נהנים ממנו הוא מרחיק לכת ומי שמאמין שדרכה של הממשלה הנוכחית מוטעית, יכול לנסות לשכנע את אזרחי המדינה לבחור בדרך אחרת. מזה עשור, הציבור הישראלי נותן את אמונו לקו פוליטי מסוים וטעות חמורה היא “לבקש להציל את הישראלים מעצמם”.

הציבור הישראלי כואב ומצר על התמעטותה והתבוללותה של הקהילה היהודית הגדולה בעולם ועל כך שיותר מ־60% מבניה מתחתנים בנישואי תערובת. הוא מאוכזב מניסיונות חלק מהמנהיגות היהודית להתעלם מחומרת הבעיה או גרוע מכך – להטיל את האחריות לכך על “מדינת ישראל המאכזבת”. חוסר הנכונות של חלק מהמנהיגות היהודית להודות בכישלונה בתחום זה אף הוא מרחיק את הישראלים מיהדות אמריקה. בהקשר זה, חשוב לצטט את אליוט אברמס, אינטלקטואל יהודי משפיע, שכתב לא מזמן “שהסיבה האמיתית להתרחקות יהודי ארה”ב מישראל היא השתנות אופייה של הקהילה היהודית המתערה יותר ויותר בסביבתה הנוכרית כאשר פחות ופחות יהודים קשורים לקהילה המאורגנת, פחות ופחות יהודים מעניקים חינוך יהודי לילדיהם, יותר ויותר יהודים מתחתנים עם לא יהודים”.

ולסיום, ישראלים רבים משלמים יום יום מחיר קיומי, פיזי וכלכלי כבד כדי “לשמור על הבית” ולתרום לשגשוגו ולפריחתו. הם מחוללים יום יום בשגרת יומם את נס תחיית השפה העברית, הספרות העברית, התרבות העברית, הכלכלה העברית, ההגנה העברית והריבונות העברית. הם מתקשים לקבל את הקולות הטוענים שיהדות ארה”ב, לא פחות מישראל, היא מרכז העם היהודי ושוות משקל בחשיבותה למדינת ישראל בהבטחת עתידו, שגשוגו וחיזוקו.

הקרבה והמחויבות ההדדית הבלתי מותנית בין שתי הקהילות הוא נכס אסטרטגי חשוב לשרידותו ולשגשוגו של העם היהודי. שני מכשולים מרכזיים עומדים בפניה: מצד אחד, הקונסטלציה החברתית והפוליטית בישראל הנותנת כוח בלתי נסבל למפלגות החרדיות ומאלצות את ממשלות ישראל לנקוט במדיניות פוגענית כלפי הזרמים הליברליים. ומצד שני, חטא הגאווה של חלק מהציבוריות היהודית בצפון אמריקה שלא מכירה בכישלונה לשמור על המשכיותו של העם היהודי ההולך, מתמעט ומתבולל. פתרון אפשרי לשתי הבעיות: עלייתם ארצה של חצי מיליון צעירים יהודים אמריקאים שיהוו את הגשר החי לחיזוק ולביצור הקשר בין שתי הקהילות וישפיעו מבפנים על מדינת ישראל. אם נרצה, אין זו אגדה.

ב-30/4 יתקיים כנס בנושא מדינת ישראל ויהדות צפון אמריקה: כיצד נוכל לגשר על הפערים, במכון שכטר למדעי היהדות בשיתוף JTS.  

הכתבה פורסמה לראשונה בYNET. לינק.