בחזרה לסכסוך היהודי ישראלי

אין מי שיחלוק על כך שהעיסוק בתכנים היהודיים במערכת החינוך הממלכתית סובל מבעיות רבות הדורשות תיקון: אופן חלוקת המשאבים, חדירה בלתי מתקבלת על הדעת של גופים דתיים לחינוך הממלכתי והופעת תכנים מתמיהים בחלק מספרי הלימוד. חשיפת פגמים אלה תיזקף חלקית לזכותו של הפורום החילוני. חבל שהעבודה החשובה שבוצעה על ידו, מנוצלת בימים אלה להובלת מסע תעמולתי מתלהם, קיצוני ובלתי מבוקר, המבקש להדליק מחדש את הסכסוך היהודי-ישראלי במדינת ישראל. רבים וטובים ניסו בחודשים האחרונים לקיים דיון רציונלי, ענייני ותרבותי עם ראשי הפורום החילוני, מעל דפי העיתונות או באופן ישיר, כדי שמאבקם נגד ה”הדתה” יהיה מדויק, ממוקד ובונה.

השיח איתם התמקד בשני כיוונים. כיוון אחד ביקש לסנגר על התוכנית החדשה, “תרבות יהודית-ישראלית”, ולהסביר את הרציונל עליה התבססה. הובהר להם שאין לתוכנית קשר ישיר עם השר נפתלי בנט; יסודותיה הונחו כבר בימי שרי החינוך גדעון סער ושי פירון, ומלאכת בנייתה נעשתה על ידי אנשי מקצוע המייצגים קשת רחבה של תפיסות עולם. ה”אשמה” היחידה שניתן לייחס לתוכנית זו היא שאיפתה לחשוף את הדור הצעיר לנכסי צאן הברזל של תרבותנו, לקרב את ילדי ישראל למורשתם הרוחנית והתרבותית, ולעורר כלפיה חיבה, גאווה ואף אהבה. בכיתות הגבוהות יותר תינתן ההזדמנות להפעיל כלפי חלק מהיבטיה הסתייגות ואף התנגדות.
הכיוון השני של הדו-שיח עם אנשי הפורום החילוני, התמקד בהשלכות החמורות היכולות לנבוע מחתירה להתנתקות מוחלטת מכור מחצבתנו התרבותי, שיוביל לחילוניות חלולה ושטוחה, ללא בסיס תרבותי ולאומי ראוי.
כותב שורות אלה אף הרחיק לכת והציע לאנשי הפורום שיתוף פעולה נגד הממסד הדתי האורתודוקסי, נגד חדירת יתר של גופים דתיים למערכת החינוך ונגד חלוקת משאבים לא הוגנת של משאבי המדינה בכל הנוגע לגופים העוסקים בחיזוק הזהות היהודית של ילדי ישראל. רבים מהגופים להתחדשות יהודית הרי שותפים לחלק מהביקורת שהפורום החילוני מרעיף על מערכת החינוך.

למרבה הצער, ניסיונות אלה לדו-שיח ולשיתוף פעולה נתקלו בחומה של אטימות וציניות, שיכרון כוח והתנשאות. כמי שמאמין בכוחו של דיאלוג בפתרון סכסוכים, עלי להודות בצער רב, שהפורום החילוני התגלה כגוף שאיננו בר שיח, ושלא ניתן לסלול איתו את “שביל הזהב” של הישראליות היהודית החדשה. אנשי הפורום בחרו באסטרטגיה של התבצרות בעמדות קיצוניות ובמלחמת חורמה נגד כל דבר יהודי במערכת החינוך הפורמלית. הם בחרו לחזור לדפוסים האנכרוניסטיים והרדודים של “מלחמת תרבות” טוטלית בין ישראליות ויהדות, במקום להצטרף לאלה המבקשים לקיים שיח חדש, שונה ובונה בשיח הזהותי בישראל.

כך, למשל, כתב לאחרונה ראש הפורום החילוני, ד”ר רם פרומן, במאמר ביקורת על אחד מספרי הלימוד החדשים העוסק ביום כיפור:
” הפרקים על יום כיפור קשים אף יותר. כאן כבר מדובר הרבה פעמים על “רבים” שעושים את כל מנהגי החג, ואין שום מקום ליום כיפור חילוני. הילד החילוני לומד כאן שרוב מה שהוא עושה ביום כיפור – אופניים, חברים, סרטים וכו’ – אינו רלוונטי. הילד הזה גם לומד שרבים עושים את מה שהוא לא עושה – מה שמעמיד אותו בתחושת מיעוט מבויש “.
אנו למדים מכאן שד”ר פורמן וחבריו בפורום החילוני מצפים שמערכת החינוך הישראלית תלמד שמשמעותו של יום כיפור הוא “רכיבה על אופניים, חברים וסרטים” ואף תעמיק בזה. לו יאיר רוזנבלום היה לומד בבית ספר כזה, הוא בוודאי היה משנה את מלות השיר המיתולוגי של רבי אמנון ממגנצה “ונתנה תוקף” ובמקום “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה” ל”ואופניים וחברים וסרטים”. האם זו המהפכה התרבותית החילונית שכולם חיכו לה? האם זו גישה סבירה המקובלת על רוב הציבור החילוני במדינת ישראל? בטוחני שלא.

ראיה לכך, הסקר האחרון שמתפרסם בימים אלה על ידי מכון גיאו-קרטוגרפיה בהזמנת ארגון “פנים” מצביע על כך ש-78% מהציבור בעד לימודי יהדות בבתי הספר הממלכתיים, ו-70% מציבור ההורים השולחים את ילדיהם לחינוך הממלכתי אינם חוששים מ”הדתה” ומכך שלימודי יהדות ישנו את אורח החיים של ילדיהם.
גישתם של ראשי הפורום החילוני היא תרכובת מודרנית מסוכנת והרסנית, המשלבת דפוסי חשיבה של נטורי קרתא בהסתגרותם ובחשש לחשיפה (לכל דבר יהודי) עם הכנעניות של יונתן רטוש וממשיכי דרכו המעטים (בקיצוניותכם ובסלידתם מכל דבר יהודי). מטרתם היא שלילת כל סממן של תרבות יהודית במערכת החינוך הפורמלית של מדינת היהודים, והתוצר החינוכי המיוחל מהחינוך הישראלי הוא יצירת מה ששר החינוך השני של מדינת ישראל, זלמן ארן, כינה בזמנו “גויים דוברי עברית”.
לגיטימי ואף ראוי לייחל שמערכת החינוך הממלכתית תצמיח בוגרים בעלי דפוסי חשיבה רציונליים, אנשים מודרנים, ליברלים, בעלי ערכים דמוקרטיים והומניסטיים. הכרחי שהם יהיו פתוחים וחשופים לתרבויות העולם ולמכמניהן. אפילו לגיטימי לייחל שמערכת החינוך הממלכתית תצמיח אפיקורסים גמורים. אך כפי שכבר כתב מנהיג מפא”י בזמנו, יעקב חזן, לא מתקבל על הדעת לקבל גישות המבקשת להצמיח דור שיהיה בור ועם הארץ בכל הקשור למורשתו הרוחנית והתרבותית. דור שלא תעמוד בפניו יכולת הבחירה אם ברצונו לא להפוך את עולם היהדות לחלק מההוויה התרבותית והקיומית שלו. זה מה שמבקש לקדם הפורום החילוני: ריקון החברה הישראלית מכל ממד יהודי.

גישת הפורום החילוני זורעת פילוג ומעודדת בורות יהודית, ניכור וריקנות תרבותית. לצערי, כיווניו של הפורום החילוני הופכים את דברי רבי אברהם ישעיהו קרליץ (החזון איש) בשנת 1952 לנבואה שמגשימה את עצמה – כשהמשיל את הציבור החילוני לבעלי עגלה ריקה. אז עמדו בפניו אנשי ספר כמו בן גוריון, כצנלסון ועוד. היום, לא היה מוצא את המלים המתאימות לתאר עד אנה הגענו.

מה שעצוב הוא שבעל העגלה מתעקש להשאיר אותה ריקה ודי לו שיום כיפור יסתכם עבור ילדיו ברכיבה על אופניים וסרטים. לשמחתי, יש בציבוריות החילונית בישראל כוחות בונים החותרים לבניית ממלכתיות יהודית-ישראלית ודמוקרטית. כוחות אלה, ובהם הארגונים של התחדשות יהודית, ימשיכו לפעול ולעשות כדי שעגלתם של מרבית ילדי ישראל תהיה מלאה יותר.

פורסם במקור כאן