“אשחרר את נפשי” – דרשה לכל נדרי / אסנת אלדר

כל נדרי

ההליכה לבית הכנסת באמצע השבוע, בערב יום הכיפורים, מטשטשת את הגבולות הברורים שבין חול לקודש. רגילים מי שרגילים להלך או לנסוע לבית הכנסת בערבי שישי. עבורם מחזוריות השבוע נשמרת, ויתדות השבת מעגנות את אוהל הימים עמוק באדמה. אולם, בערב יום הכיפורים, נדמה כי היתדות הללו זעות בתוך האדמה הצמאה למים, והן מוצבות, ולו לרגע באמצעו של אוהל ימות השבוע, מבקשות להעמיק תקוע ולבנות מקדש מעט לאדם ולאלוהיו. זוהי השעה ביום, שבה מצווים אנחנו לשחרר את נפשנו ומורים לה ללכת אל מפתן הדממה. חומת המילים המתגלגלות על לשוננו, כמי שמגלגל בעדשים בשוק מבקשת היום את הסדק, דרכו יחלחלו תפילותינו פנימה והחוצה, יתפרשו במרחב ויעלו מעלה אל האלוהים.

התרת הנדרים וההיתר להתפלל עם העבריינים, כמוהם כמאמר הפסוק: “תפילה לעני כי יעטוף” מתוך תהילים קב. שהרי, גורסים חכמי הזוהר, היה צריך להיות כתוב:  עני כי יתעטף, ולא כי יעטוף. ממשיכים ומספרים על שתפילתו של העני קודמת לתפילותיהם של משה ושל דוד ושל שאר התפילות בעולם, משום שהעני הוא שבור לב, ומתקוטט עם ה’ הרבה, וה’ מקשיב ושומע את תפילתו. בשעה זו פותח ה’ את כל חלונות הרקיע ומורה לכל התפילות להתעטף ומפנה מקום לתפילתו של העני. ורק אז נענה לשאר התפילות. מה עשה דוד המלך? העמיד פנים כאילו עני היה, כדי שתפילתו תקדים תפילותיהם של אחרים. למדו מכך חכמי הזוהר, שכל אדם המתפלל תפילתו, צריך לעשות עצמו עני. ואם עושה האדם עצמו כעני, ומשים רצונו כרצון העני תמיד, תפילתו עולה ופוגשת באותן תפילות העניים ומתחברת עמהן ועולה עמהן, ומתקבלת ברצון לפני ה’.

מכאן, התרת הנדרים והיתר להתפלל עם העבריינים, כמוהם כיכולת שלנו לעשות עצמנו כעניים, כיכולת שלנו להתפשט מכול מלבושנו החיצוניים, ממסכות חיינו, כיכולת להשליך מעלינו את הגאוותנות והיוהרה, את שררת השלטון ואת העיוורון שהוא מביא איתו, את שנאת החינם, ואת מחשבת ‘אני ואפסי עוד’.

ביאליק מתאר את המילים כמלבושים, ככיסויים, כשבין כיסוי לכיסוי מהבהבת התהום. ואומר: ” האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה“תהו” האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במלה חדשה”. מגבבים אנחנו מילים מילים, הבטחות ושבועות, איומים והצהרות שוא.

בשנה האחרונה נדמה שהתרבו המילים הנשמעות במרחב הישראלי שלנו, ססמאות בחירות נזרקו לאוויר, פעם אחרי פעם. מילים מתלהמות, אשר ממדרות אוכלוסיות שלמות מקרבנו, במסווה של שמירה על צביון יהודי, שלא ברור מי הוא השומר ומי הוא הנשמר. מילים קשות שהפכו למעשי אלימות. אלימות נגד אוכלוסיות מוחלשות, אלימות קשה נגד נשים בחברה הערבית ובחברה שלנו. מילים שהן כיסוי לפחדים הכי עמוקים שלנו, הנעוצים באובדן.

חומת המילים הקשות, המתלהמות, צפופה היא, ארוכה וגבוהה. אולם, אם נביט בה מקרוב, נראה את הסדקים. כמו סדקיו של הכותל שבתוכם אנחנו מטמינים פתקים המספרים את סיפורי חיינו האנושיים, האמתיים. סיפורי חיים קטנים לכאורה, אך מלאי חיות ותשוקה ושברים וניסיונות תיקון וכפרה.

ביום הכיפורים הזה אני מזמינה אותנו לגעת בסדקים הללו, להרחיב אותם, לצקת לתוכם את השתיקה, לבנות גשרים בין סדק לסדק, בין האתמול למחר.

יום הכיפורים הוא ההזדמנות השנתית שלנו לקרוע פתח בזמן ובמרחב ובתוכם לשהות. להסיר מעלינו מסכות, לעמוד כעניים מול עצמנו, לראות את אלה שיושבים איתנו כאן בבית הכנסת. להסביר פנים לפנים חדשות ביננו ואז, לעמוד מול האלוהים הפרטי שלנו, זה הפנימי או החיצוני ולדבר, או לשתוק ובעיקר להיות.

ואולי, ביום הכיפורים הזה, על מפתן הדממה, יתרחבו הסדקים בין שבר לשבר ותפילות תתמוללנה ותעבורנה שערי רקיע, ושם, כדבריה של לאה גולדברג:

“שם העשב נמוך עד מאוד, והרוח גבוה,
ומים רבים,
ושמים רבים,
ואור”.

לזכרה של מיכל סלה ז”ל.