“נטורי קרתא” של החילוניות

דוגמה לכך מספק לנו רמי לבני בטור דעה שלו ב”הארץ” מיום א’ 17.12.

האבחנות  שלו מפספסות את הבנת הבעיה. בכל אסטרטגיה, השלב החשוב ביותר הוא ניתוח מדויק וקולע של תמונת המציאות. טעות באבחנה תוביל לפעולה לחוצה, פזיזה ושטחית שבמקרה הטוב לא תפתור את הבעיה ובמקרה הגרוע אף תחמיר אותה.  כך למשל, מלין הכותב  על כך שהציבור החילוני  איננו מתקומם נגד לימודי היהדות כפי שידע לעשות בעבר. עובדתית  הוא לגמרי צודק כשהוא טוען “שספק אם ניתן יהיה  למלא בית ספר אחד ממספר החילוניים  שבאמת מוטרדים מהעובדה שילדיהם נחשפים ללימודי היהדות” [כדאי שישלח אבחנה נכונה זו לחבריו בפורום החילוני…]  אבל בניגוד אליו, אני חושב שאין  הדבר מצביע על התאבדותו של הציבור החילוני אלא על הבשלתו והתבגרותו: רוב הציבור הנאור במדינת ישראל יודע להבחין בין הממסד הדתי, על התופעות המקוממות שבו  לבין מורשתו הרוחנית והתרבותית ארוכת השנים ומרובת הנכסים. הבעיה אינה התוכן אלא המתווכים, רוב הציבור החילוני-  מבין זאת ולכן הוא איננו קונה את זעקות השבר של לבני ודומיו ומצביע ברגלים בעד חיזוק לימודי היהדות בחינוך הכללי.

ידועה אמירתו המפורסמת של יעקב חזן, ממייסדי השומר הצעיר ומפ”ם שהלין על כך שציפה להצמיח דור של אפיקורסים  אך במקומם קיבל  דור של “בורים ועמי הארץ”. אמירתו מתווספת לזו של אחד מאבותיו הרוחניים של חזן ושל מנהיגות העלייה השנייה, אחד ממכונניו המרכזיים של אתוס היהודי החדש, מיכה יוסף ברדיצבסקי: “כשאנו מנצחים את העבר, הרי אנו בעצמנו הננו המנוצחים”.

רבים בציבור הישראלי כיום אינם רוצים למחוק את עברם ולנצח אותו. לכן הם דורשים  שמערכת החינוך תתייחס אליו בעיניים פקוחות מתוך כבוד אך בלי חשש מביקורת. כפי שאמר הוגה חשוב אחר, מייסד התנועה  הרקונסטרוקטיויסטית [reconstructionist] בארה”ב– מרדכי קפלן: “לעברנו יש זכות הצבעה על עתידנו אך אין לו זכות וטו”. זהו השיח הפתוח והעשיר שהציבור החילוני היהודי מבקש לקיים עם מסורתו והוא בהחלט זכאי לכך.

זאת ועוד: נטורי הקרתא של החילוניות עושים שימוש בשר החינוך נפתלי בנט כבדחליל הנועד להפחיד כל אדם שאיננו משתייך למפלגתו ולמחנה האידיאולוגי שלו. זו  מניפולציה ודמגוגיה זולה. המהלך שהניע את מה שמתרחש היום במערכת החינוך לא התחיל עם השר בנט אלא בזמנו של שר החינוך המאוד חילוני- פרופ’ אמנון רובינשטיין. השר רובינשטיין הוא זה שקבל לידיו בשנת 1994 המלצות ועדת שנהר [ואמץ אותן במלואן. מאז, המלצות אלה הם נר לרגלי כל שרי החינוך והם אלה שמתווים את העשייה המקצועית של אנשי משרד החינוך בתחום זה- רובם גם חילוניים. התכנית האחרונה של שר החינוך הנוכחי איננה אלא המשך המתווה שקבעה ועדת שנהר. אם יש מקום לביקורת מוצדקת אחת כנגד מדיניות  השר בנט בימים אלה היא זו שנוגעת לכניסה מאסיבית של גופים דתיים בתוך החינוך הממלכתי הכללי במימון של המדינה. גם בנושא זה, יש מקום לבוא בטענות אל בתי הספר המכניסים את הגופים אל בין כתליהם ולא אל השר.

“סיבה שנייה לשקיעת החילוניות היא תופעת ‘ההתחדשות היהודית’, שנהפכה מתחביב נסלח לבעיה מסוכנת, סוס טרויאני של הדת והימין “ כותב לבני.

אני מטיל ספק אם הכותב פגש אי פעם נציג מאחד מהארגונים האלה- אנשים יקרים היושבים בסמינר הקיבוצים, בבינ”ה, בעלמא, במכללת אורנים ובמדרשה, במכון שיטים בקיבוץ בית השיטה, בקרן תל”י ועוד עשרות גופים בעלי פרופיל דומה…גופים חילוניים אלה הפכו להיות “אויבי הציבור” החילוני כי  לטענת כותב “חיפושי הזהות היהודית החילוניים מבטאים הפנמה טרגית של הכפשת “העגלה הריקה”.  עוד דוגמה של אבחנה אומללה וקריאה מוטעית של המציאות. לא, גופים אלה לא הפנימו שום תסביך  של העגלה הריקה אלא  רוצים להעשיר את עגלתם “החצי מלאה” מנכסים ואוצרות רוח נוספים שהיו חסרים להם. גופים אלה הבינו שכדי להיות מדינה ככל העמים, מדינת ישראל צריכה להיות מחוברת לתרבות שלה ולאוצרות הרוח שהיא ירשה משלושת אלפים שנות היסטוריה ויצירה רוחנית כפי שהצרפתים, הבריטים והרוסים  גאים ומחוברים לתרבותם.

המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא מציגה את אחת הבעיות המשפטיות המפורסמות ברכוש מטלטל ששניים טוענים לחזקה עליו. “שניים אוחזין בטלית…זה אומר: “כולה שלי”, וזה אומר: “כולה שלי” אם ניקח את הטלית כמשל לתרבות היהודית ונכסיה, נוצר היום – לצערנו – מצב בו  זה (הציבור הדתי אורתודוקסי) אומר כולה שלי וזה (הציבור החילוני רדיקלי) אומר “כולה” סך הכל טלית…

גם אב הציונות המדינית שהיה חילוני גמור, בנימין זאב הרצל- הבין זאת וכך הוא אמר בקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 :

חזרנו הביתה. אבל הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו  לארץ היהודים. אין לנו צל של כוונה לותר אף כמלוא  הנימה  על התרבות שקנינו לנו.

כן, רוב הציבור החילוני היושב במדינת ישראל נעשה יותר ציוני ולכן הוא מבקש לחזור ולהחזיר את ילדיו לשורשיו התרבותיים והרוחניים וטוב שכך.

האם, בדומה למקביליהם בעולם החרדי, הפסיקו נטורי הקרתא של החילוניות הרדיקלית להיות ציוניים?

ד”ר איתן שיקלי*

הכותב עומד בראש קרן תל”י ומרצה לחינוך יהודי במכון שכטר למדעי היהדות