פרשת בהר

בספר בראשית מסופר שקַיִן, בנם של אדם וחוה, רצח את אחיו הבל. הסיפור אינו מבהיר מה הייתה סיבת הרצח, וכאן המדרש נכנס ומעניק הסבר הקושר את הרצח לבעלות על רכוש ואדמה.

עַל מָה הָיוּ קַיִן וְהֶבֶל מִתְוַוכְּחִים?

אָמְרוּ: בּוֹאוּ וְנַחְלֹק אֶת הָעוֹלָם.

 נָטַל קַיִן אֶת הַקַּרְקָעוֹת

וְהֶבֶל נָטַל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין.

אָמַר קַיִן: הַקַּרְקַע שֶׁאַתָּה עוֹמֵד עָלֶיהָ שֶׁלִּי!

אָמַר הֶבֶל: בגדיך מצמר כבשים – שֶׁלִּי הם!

אָמַר הֶבֶל: פְּשֹׁט אותם!

אָמַר קַיִן: פְּרַח מאדמתי!

מִתּוֹךְ כָּךְ “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ”. […]

על פי בראשית רבה, פרשה כב, ח

פירושי מילים

מִטַּלְטְלִין – חפצים שאפשר לשאת ולהעביר ממקום למקום

לבוגרים

הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות – הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים […].

האדם הראשון מוצב בגן עדן “לעובדה ולשומרה”. שני הפעלים הללו רבי משמעות. “לעובדה” – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל “שמר” משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו.

הרב יונתן זקס, לכבוד השוני, טובי, ירושלים 2008, עמ’ 71, 142

זהו מכתב שכתב צ’יף האינדיאני של סיאטל, תגובה לבקשת נשיא ארצות הברית לרכוש את אדמות השבט בשנת 1855:

כל חלק מאדמה זו קדוש לבני עמי. כל מחט אורן בוהקת, כל חוף חולי, כל הערפילים בעובי היער, כל קרחת יער, כל זמזום חרק קדוש בזיכרונם של בני עמי.

אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את דרכינו. כל חלקת אדמה זהה עבורו לאחרת, שכן הוא זר הבא בלילה ולוקח מן האדמה את שהוא צריך. הארץ אינה אחותו, אלא אויבתו, ומשכבש אותה, הוא נע הלאה. הוא עוזב את קברות אבותיו, ונשימת ילדיו נשכחת.

[…].

אם נמכור את אדמתנו, אהבו אותה כשם שאנו אהבנו. דאגו לה כשם שאנו דאגנו. החזיקוה בזיכרונכם כשם שהיא כשקיבלתם אותה מעמנו. ועם כל כוחכם, אונכם ולבכם – שימרו אותה לילדיכם ואהבו אותה כשם שהאל אוהב את כולנו. דבר אחד אנו יודעים: אלוהינו הוא אחד. אדמה זו יקרה לו. אפילו האדם הלבן אינו יכול להימלט מהגורל המשותף לכול.

הארץ, המוסף לתרבות ולספרות, ערב שבת בראשית תשנ”ה, תרגום: רמי דיצני

היה היה אדם ושמו מר עוקבא, ובשכונתו גר עני אחד. מר עוקבא דאג לעני ורצה לעזור לו, וכדי שלא לבייש אותו, עשה זאת בחשאי: בכל יום בא לפתח ביתו,  שלשל ארבעה מטבעות בחריץ הדלת והסתלק.

פעם אחת אמר העני בליבו: “מעניין מי נותן לי בכל יום מטבעות. אחכה ליד הדלת ואגלה”.

באותו יום הלכו יחדיו מר עוקבא ואשתו. כאשר קרבו אל הדלת, ראה אותם העני דרך החריץ ופתח את הדלת כדי לראותם.

מר עוקבא ואשתו ראו שהדלת נפתחת ומייד פנו לאחור והסתלקו כדי שלא יתגלו. מר עוקבא ואשתו התחבאו בתנור אבן גדול. מכיוון שהתנור דלק קודם לכן, עדיין הייתה רצפתו חמה. רב עוקבא צעק: “רגליי נכוות!” השיבה לו אשתו: “שים את רגליך על שלי, לא נכוויתי בחום התנור”.

עשה מר עוקבא כדבריה, אך מחשבה מצערת חלפה במוחו: “לאשתי קרה נס ורגליה לא נכוו. מדוע? הלוא שנינו עושים מעשים טובים ועוזרים לאחרים”. מבלי משים אמר מר עוקבא את מחשבתו בקול.

שמעה זאת אשתו ואמרה לו: “אל תצטער, הרי אתה עושה מעשים טובים. רוצה אתה לדעת מדוע אירע הנס לי ולא לך? אתה מביא לעניים כסף, ועליהם לטרוח וללכת לקנות לעצמם את מזונם, ועד אז הם סובלים מהרעב. ואילו אני, מכיוון שאני נמצאת בבית, יכולה להביא להם מזון, וכך הם נעשים שבעים מייד וטוב להם”.

על פי תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז, עמוד ב

לפני שמונֶה מאות שנה קבע רמב”ם שמונֶה מעלות של צדקה. לפניכם הדרגה הגבוהה ביותר בעיניו:

שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ:

מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, זֶה הַמַּחְזִיק בִּידֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ [עני], וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה, אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת, אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְלֹא יִשְׁאַל [יבקש צדקה].

רמב”ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ז

פירושי מילים

מעלות – דרגות

למי ולְמָה עדיף לתרום?

כיתה ד3 גייסה סכום כסף מאיסוף בקבוקי פיקדון ומחזורם וביקשה לתת את הכסף לצדקה. תלמידי הכיתה התלבטו: לְמה לתרום את הכסף? יניב הציע לתרום לעמותה שתקנה בכסף אוכל לעניים. הוא טען שצריך לעזור להם בדבר הבסיסי ביותר שהם זקוקים לו – מזון. תמי אמרה שהיא לא הייתה רוצה לתרום דרך עמותה כי היא לא יכולה לדעת אם כל הכסף באמת יגיע ליעדו, אבל אם התלמידים יילכו למרכז העיר וייתנו את הכסף לקבצנים שיושבים שם, הם יידעו שהם תורמים לנזקקים עצמם. יניב ענה לה שאבא שלו אומר שלא כל הקבצנים עניים באמת ושתרומה דרך עמותה היא הדרך המסודרת ביותר וכך אפשר לדעת מה ייעשה בכסף. חוץ מזה לפעמים כשתורמים כסף לעניים ברחוב, הם עלולים לבזבז אותו על סיגריות או משקאות חריפים ומצבם יחמיר. לעומת זאת עמותות יכולות לבדוק באופן מסודר מהם הצרכים האמיתיים של הנזקקים.

אולגה אמרה שאם מישהו מבקש עזרה, היא לא תבדוק אם הוא באמת עני או מה הוא יעשה בכסף, ומבחינתה עצם העובדה שהוא הגיע למצב שבו הוא יושב על המדרכה ומבקש עזרה מעידה שהוא באמת זקוק לה. מייקל אמר שיש הרבה מאוד נזקקים, וכל אחד מהם זקוק לעזרה אחרת – לכסף, ללימודים או לתרופות – ואולי הדרך הטובה ביותר היא לחלק את הכסף לכמה מטרות.

כיבוש דגלים

בפרשה נאמר שהארץ אינה שייכת לבני האדם, אלא לאלוהים, ואנחנו רק תושבים זמניים על האדמה. בכל זאת אנחנו נוטים להרגיש שהאדמה שייכת לנו, ולאומים שונים מבססים זכות על האדמה ונלחמים עליה. להדגמת הרעיון שחקו את המשחק “כיבוש דגלים”. כל קבוצה תקבל שטח ודגל, ועליה לשמור על הדגל. מטרת כל קבוצה היא לחטוף את הדגל משטח הקבוצה האחרת לשטח שלה. חבר קבוצה אחת יכול להיתפס בשטח הקבוצה האחרת ולהיות שבוי.

המשחק על פי רוב מלהיט את היצרים. בעקבותיו ניתן לדון בשאלה איך כל כך מהר מפתחים תחושת בעלות ומחויבות לשטח, לדגל ולגבול, גם במשחק. מה ניתן ללמוד מכך על סוגיות של לאומיות?