התנועה החסידית דגלה בעבודת האל דרך כוונת הלב. לפניכם סיפור הממחיש זאת.
הבעל שם טוב (1700–1760) היה אבי תנועת החסידות.
החליל
סיפור חסידי
לאיש כפרי אחד היה בן מוגבל בשכלו וקשה הבנה – הוא לא הצליח ללמוד את צורת האותיות, לא למד לקרוא ולא הצליח לומר שום דבר מן התורה ומן התפילה. אבל לחלל הוא ידע, וכשרעה את הצאן ואת העגלים בשדה, היה מנגן בחלילו.
האיש נהג להתפלל בימים הנוראים בבית מדרשו של הבעל שם טוב (המכונה בקיצור הבעש”ט) ולא היה לוקח עימו את הבן לתפילה מחשש שיפריע, והרי להתפלל ממילא לא ידע. ואולם לאחר שנעשה הילד בר מצווה והגיע צום יום הכיפורים, חובה עליו לצום. וכך, בהתקרב יום הכיפורים, נסע האב לעירו של הבעש”ט ולקח עימו את בנו כדי להשגיח עליו שלא יאכל דבר ביום הקדוש, בשל חוסר הבנתו. הניח הבן את החליל בכיסו בלא ידיעת האב.
הגיעה התפילה הארוכה של יום הכיפורים. ישב הנער עם אביו בבית המדרש של הבעש”ט, ישב ושתק מכיוון שלהתפלל לא ידע. באמצע היום, בתפילת מוסף, אמר לאביו: “החליל נמצא עימי, ואני רוצה מאוד לחלל בו”. האב נבהל מאוד, גער בו והזהירו: “הישמר לך ואל תעשה את הדבר הזה. חליל אינו מתאים לבית הכנסת, בוודאי לא באמצע התפילה ובוודאי לא ביום הכיפורים”.
הנער התאפק, אולם אחר הצוהריים, בעת תפילת המנחה, שוב ביקש: “הרשה לי, אבי, לחלל בחליל שלי”. התרגז האב, נזף בבנו בחומרה והזהיר אותו שלא יעז לעשות כן.
ישב הבן בדממה, אוחז בחוזקה בחליל ודמעות זולגות מעיניו. ולפתע, לקראת סוף התפילה, כשהמתפללים זעקו והתפללו יחד, לא התאפק עוד, הצמיד את חלילו לשפתיו, השמיע קול חזק ואדיר, וברח מבית הכנסת.
הבעש”ט קיצר מייד את התפילה, שלא כהרגלו, ולאחר התפילה פנה לקהל: “מכל התפילות שנישאו היום היה קול החליל הזה לתפילה הזכה והאמיתית ביותר. אומנם הייתה זו תפילה ללא מילים, מכיוון שנער זה אינו יודע את מילות התפילה, אך ליבו, ליבו טהור ופונה היישר מעלה בלא עיכובים או עטיפות. קול זה הוא התפילה שפתחה את שערי שמיים והובילה את כל תפילותינו עימה לפני שומע תפילות”.
עיבוד על פי הספר קהילות יעקב