פרשת עקב

מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי אֶלְעָזָר מִבֵּית רַבּוֹ וְהָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר וּמְטַיֵּל עַל שְׂפַת הַיָּם וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְהָיָה מִתְגָּאֶה מְאוֹד מִפְּנֵי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה.

נִזְדַּמֵּן לוֹ (פגש) אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר.

אָמַר הָאִישׁ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי!

וְלֹא עָנָה לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁלוֹם. בִּמְקוֹם זֶה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לָאִישׁ: רֵיקָא (טיפש), כַּמָּה מְכֹעָר אַתָּה! שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִים כְּמוֹתְךָ?

אָמַר לוֹ הָאִישׁ: אֵינִי יוֹדֵעַ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָאֻמָּן שֶׁעָשָׂה אוֹתִי, לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ!

כֵּיוָן שֶׁיָּדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא וּפָגַע בָּאִישׁ לְלֹא סִבָּה, יָרַד מִן הַחֲמוֹר וְהִתְכּוֹפֵף עַל הָאָרֶץ וְאָמַר לָאִישׁ: חָטָאתִי לְךָ, מְחַל לִי, סְלַח לִי!

אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹחֵל לְךָ עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאֻמָּן שֶׁעָשָׂה אוֹתִי וֶאֱמֹר לוֹ: כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ!

הָיָה מְטַיֵּל רַבִּי שִׁמְעוֹן אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְעִירוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן.

יָצְאוּ בְּנֵי עִירוֹ לִקְרַאת רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי, רַבִּי! מוֹרִי, מוֹרִי!

אָמַר לָהֶם הָאִישׁ: לְמִי אַתֶּם קוֹרְאִים "רַבִּי, רַבִּי"?

אָמְרוּ לוֹ: לְזֶה שֶׁמְּטַיֵּל אַחֲרֶיךָ.

אָמַר לָהֶם: אִם זֶה רַבִּי, אַל יִרְבּוּ כְּמוֹתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל!

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה?

אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. וְסִפֵּר לָהֶם אֶת אֲשֶׁר קָרָה בַּדֶּרֶךְ.

אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן מְחַל לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה הוּא.

אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילְכֶם אֲנִי מוֹחֵל לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָגִיל לַעֲשׂוֹת כָּךְ.

מִיָּד נִכְנַס רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי אֶלְעָזָר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלִמֵּד:

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה (צמח גמיש) וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כָּאֶרֶז.

על פי אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק מא

לבוגרים

אף כי הגאווה היא מידה שלילית, לעיתים הקצנה למידה ההפוכה מביאה לידי התבטלות עצמית ואפסיות ומונעת מהאדם להאמין ביכולתו. שני הוגים יהודים המליצו על הדרך הנכונה בעיניהם:

אמר רבי שמחה בּוּנים לתלמידיו:

כל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים ויוכל להשתמש בהם לפי הצורך.

בכיס אחד צריך להיות מונח המאמר "בשבילי נברא העולם"

ובכיס שני "אנוכי עפר ואפר".

שיח שרפי קודש א, מסורה, לודז' תרפ"ח, עמ' 50

—–

הָעֲנָוָה – הִיא הַמִּדָּה הַמְּמֻצַּעַת הַטּוֹבָה

בֵּין שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת קִיצוֹנִיּוֹת:

הַגַּאֲוָה – בַּקָּצֶה הָאֶחָד

וּבֵין שִׁפְלוּת הָרוּחַ – בַּקָּצֶה הָאַחֵר.

רמב"ם, שמונה פרקים, פרק רביעי

פירושי מילים

מִידָה מְמֻצַּעַת – תכונה מאוזנת, שנמצאת באמצע

שִׁפְלוּת רוּחַ – ענווה, תחושה שאינך טוב יותר מאחרים

הַיָּהֳרָה של אִיקָרוֹס

הָיֹה הָיָה פַּעַם אָמָּן גָּדוֹל, דֵּדָלוֹס שְׁמוֹ, וְשֵׁם בְּנוֹ אִיקָרוֹס.

מִינוֹס מֶלֶךְ כְּרֵתִים, אִי קָטָן בַּיָּם הַתִּיכוֹן, כָּעַס מְאוֹד עַל דֵּדָלוֹס וְלָכֵן כָּלָא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אִיקָרוֹס בְּמִגְדָּל שֶׁבָּאִי כְּרֵתִים.

הַנַּעַר הַצָּעִיר אִיקָרוֹס יָשַׁב בְּעֶצֶב עַל רִצְפַּת הַמִּגְדָּל, מַאֲמִין שֶׁאֶת כָּל חַיָּיו יִחְיֶה מֵעַתָּה בְּכִלְאוֹ. אַךְ לֹא אִישׁ כְּדֵּדָלוֹס יִכָּנַע, רֹאשׁוֹ הָיָה מָלֵא הַמְצָאוֹת! "אָמְנָם הַמִּגְדָּל סוֹגֵר אוֹתָנוּ סָבִיב, וְגַם אִם נִמָּלֵט, הַיָּם מַקִּיף אֶת הָאִי, וְלֹא נוּכַל לוֹ בְּלִי סְפִינָה. אַךְ הַשָּׁמַיִם – הַשָּׁמַיִם פְּתוּחִים הֵם מִמַּעַל, נוּכַל לְרַחֵף בָּהֶם עַד שֶׁנַּגִּיעַ לַחוֹף!" אָמַר.

וְכֵיצַד יוּכְלוּ לְרַחֵף בַּשָּׁמַיִם? דֵּדָלוֹס הֶחְלִיט לְחַקּוֹת אֶת צוּרָתָן שֶׁל כַּנְפֵי הַצִּפּוֹרִים. אָסַף הוּא אֶת הַנּוֹצוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהַצִּפּוֹרִים הָרַבּוֹת הַמְּרַחֲפוֹת מֵעַל הַמִּגְדָּל, הִדְבִּיק אוֹתָן זוֹ לָזוֹ בְּשַׁעֲוָה וְקָשַׁר בְּחוּט אֶל זְרוֹעוֹתָיו וְאֶל זְרוֹעוֹת בְּנוֹ. אַךְ בְּטֶרֶם קָמוּ לָעוּף וּלְהַמְרִיא מִן הַמִּגְדָּל הִזְהִיר דֵּדָלוֹס אֶת בְּנוֹ הַפָּזִיז: "חָלִילָה לְךָ מִלַּחְשֹׁב כִּי כְּנָפַיִם אֵלּוּ הוֹפְכוֹת אוֹתְךָ לְכֹל יָכוֹל. אִם תַּנְמִיךְ מִדַּי לַמַּיִם, יֵרָטְבוּ הַכְּנָפַיִם וְיֵהָרְסוּ, וְאִם תַּגְבִּיהַּ עוּף, חֹם הַשֶּׁמֶשׁ יָמֵס אֶת הַשַּׁעֲוָה, וְאַתָּה תִּפֹּל הַיְשֵׁר לַיָּם וְתִטְבַּע. אַךְ אִיקָרוֹס לֹא הִקְשִׁיב לְדִבְרֵי אָבִיו. "אֵין גְּבוּל לִיכוֹלוֹתַי", חָשַׁב, "אֲנִי עוֹמֵד לָעוּף כְּמוֹ צִפּוֹר". וְכָךְ, בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ, קָפַץ מֵהַמִּגְדָּל וְנוֹפֵף בִּכְנָפָיו, וְאָבִיו אַחֲרָיו. וְהִנֵּה הֵם עָפִים! דֵּדָלוֹס קָרָא לִבְנוֹ שֶׁיָּעוּף אַךְ וְרַק בְּעִקְבוֹתָיו: "אַל תַּגְבִּיהַּ עוּף!" שָׁב וְהִזְהִיר, אַךְ אִיקָרוֹס לֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ. הוּא חָשַׁב בְּלִבּוֹ: "אֲנִי כֹּל יָכוֹל! יָכוֹל אֲנִי לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּנָם שֶׁל הָאֵלִים, לְהַגִּיעַ עַד אֲלֵיהֶם. אֵין גְּבוּל לִיכוֹלוֹתַי!" וְכָךְ הִגְבִּיהַּ עוּף עוֹד וְעוֹד, מַעְלָה-מַעְלָה, וְלֹא שָׁמַע אֶת צַעֲקוֹת אָבִיו וְלֹא שָׂם לֵב שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מֵמִסָּה אֶת הַשַּׁעֲוָה שֶׁבִּכְנָפָיו וְלֹא חָשׁ בַּנּוֹצוֹת הַנּוֹשְׁרוֹת בָּזוֹ אַחַר זוֹ. וְהִנֵּה פִּתְאוֹם הִתְפָּרְקוּ הַכְּנָפַיִם לְגַמְרֵי, וְאִיקָרוֹס הֵחֵל לִפֹּל מַטָּה, לַיָּם הַגּוֹעֵשׁ שֶׁתַּחְתָּיו – גַּאֲוַת לִבּוֹ הֵבִיאָה עָלָיו אֶת אֲסוֹנוֹ.

המיתולוגיה היוונית