אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
מאגר מאמרים

פלורליזם כהסכמה חברתית וכהשקפת עולם אישית – אליעזר שביד

הדיון בסוגיית הפלורליזם בעם היהודי ובחברה הישראלית מתרבה ומסתבך. כיצד להגדיר “פלורליזם” כהשקפת עולם? לכאורה, אין דבר קל מזה: יחס חיובי לריבוי של השקפות עולם ואורחות חיים במסגרת של חברה, או תרבות אחת. כיצד לשכנע שעם ישראל והחברה הישראלית לא יוכלו לשמור על אחדות בלי הסכמה פלורליסטית? גם בזה אין קושי. דומה כי אפילו המתנגדים הנמרצים ביותר להסכמה זו כבר נכנעו לה כאילוץ, מפני שאין הם מוכנים, או יכולים, לפרוש מן הכלל. אבל כיצד להגדיר להגדיר הסכמה פלורליסטית באופן שכל בעלי הדעות המסוימות יוכלו לקבל אותה בלי שתסתור את שאר דעותיהם, אמונותיהם ואורחות חייהם כמות שהן? על כך כבר נשברו הרבה עטים.

אשריהם של אלה שהפלורליזם המיוסד על ליברליזם אינדווידואליסטי מזדהה עם השקפת עולמם הכוללת. הם יוכלו לשכון בכבוד בגן-העדן הארצי של הפלורליזם, עטרות של צדיקים בראשיהם, בלי לשנות דבר לא בעצמם, לא בהשקפת עולמם ולא באורחות חייהם. אבל אין לך גן-עדן שנחש אינו מסתתר בעומק סבכיו, סמוך אצל עץ הדעת טוב ורע.

גם הפלורליסטים השלמים עלולים להקלע יום-יום למצבים מביכים בבואם לנקוט עמדה בנושאים מוסריים, פוליטיים או חברתיים-תרבותיים מסויימים השנויים במחלוקת “קיומית” בגלל השלכותיהם על גורל הכלל ויחידיו ועל אורחות החיים ברשות הרבים. אבוי, כי יתברר להם מיד שעמדתם הצודקת, המיוסדת על אדני הפלורליזם, מעומתת עם עמדות שראוי להם לא רק “אחרות” ונובעות מזווית הסתכלות לגיטימית של “אחרים”, אלה בפירוש: מוטעות, מטופשות או זדוניות, בייחוד מכשילות את רצונם לפעול ולחיות ברשות הרבים על-פי דעתם הפלורליסטית.

כבר נוכחנו כי פלורליזם של צדיקים עלול להוליד כמה וכמה מפלצות יעקוביניות, או שדובריו ייאלצו להודות שהוא חלום שאינו ניתן להגשמה על-ידי בני-אדם בשר ודם בעולם הזה. אבל גם אז אין נחת. הרי מיד ייתקלו הפלורליסטים יחד עם מתנגדיהם בעובדה שבני-אדם בשר ודם אינם יכולים לקיים חברה מתוקנת בעולם הזה, ושום יחיד אינו יכול לעצב לו השקפת עולם משלו ולחיות על-פיה כבן-חורין, בלי להתפשר עם מידה מסוימת של פלורליזם.

דומה, אפוא, שאי-אפשר לצאת מן הדילמה בלי פשרה מעשית בין העקרונות הטהורים לבין אילוצי הגשמתם כסדר החברתי וכאורחות החיים של כל חברה בהתאמה לריבוי שבתוכה. אף זאת, חייבים לעגן את הפלורליזם הרצוי והאפשרי בהשקפה חברתית כוללת, מיוסדת על הנחות שמקורן באמפיריקה של ההתחברות בין בני-אדם. צריך לצאת לדיון מן הקביעה העובדתית שמידה מסוימת של פלורליזם מתגלה בהכרח בכל חברה אנושית, לרבות החברות החותרות לאחידנות מרבית. אפילו כת דתית, כנסייה, או מדינה טוטליטרית מוכרחות להתפשר עם מידה מסויימת של פלורליזם בכמה מישורים של פעילותן החברתית, התרבותית והפוליטית: פלורליזם של סולמות הערכים, של עדיפויות האינטרסים, פלורליזם של סגנונות ופלורליזם של שיפוטים פוליטיים, מעשיים או עקרוניים.

אפילו יותר מכן,הן נאלצות להכיר בעובדה שמידה מסוימת של פלורליזם הוא חיובי מבחינתן, באשר הוא התנאי לכושרן להתמודד עם המורכבות של תפקידי קיום וניהול החברה ועם העשירות של תרבותה. לפיכך, עליהן לעשות את ההבחנה בין ערכי היסוד המוחלטים, הקובעים את ההתמצאות הכוללת, לבין ערכים המתנים זה את זה ליחסיות, שבהן ניתן לקיים פלורליזם בלי לפגוע בעיקר.

האילוץ נובע,כמובן, מטבעם של בני-אדם שאינו אחיד. אפשר לברך על עובדה זו כחז”ל: “… ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכלן דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם…”(משנה סנהדרין, פרק רביעי, ב.)

ואפשר להצטער על עובדה זוכמו הרמב”ם, שעניינו בהשתמעות החברתית והפוליטית המתסכלת של האינדיוודואליות האנושית האנוכית והייצרית. הוא שאף לחברה אחידנית כדי להשיג מה שנראה לו כייעודו האחד והכולל של הקיום האנושי התבוני, אבל דווקא משום כך לא יכול היה להתעלם מן המכשול שבדרכו: החברה צריכה לשנות את טבע הבריות אם רצונה לחתור אל יעודה החברתי המשותף!

שתי הנחות יסודעימת הרמב”ם זו מול זו בתורת המדינה שלו: האחת, שהאדם מדיני מטבעו, במשמע האריסטוטלי: אדם אינו יכול לגלות, לפתח ולקיים את ייחודיות האנושי-תבוני אלא בחברה מסודרת; השנייה, שהאדם אינו מדיני מטבעו בגלל השונות האינדיווידואלית המייחדת כל פרט אנושי לא רק במראהו אלא גם במיזגו, במידותיו, בדעותיו ובאמונותיו (ראה “מורה נבוכים”, חלק שני, פרק מ’). המסקנה המדינית המעשית שהסיק נעגנה בהעדפה החד-משמעית של ההנחה הראשונה על השנייה: כדי להגשים את ייחודו של האדם משאר הבריות בעולמנו, נחוץ משטר סמכותי תקיף המטיל אחדות המבוססת על אמת פילוסופית-דתית אחת וכופפת תחתיה גם מעשים וגם אמונות ודעות.

ברם, לשם כך היה חייב לרווח בתפיסתו מרחב מספיק להתבטאות ליגיטימית של השונות בין בני-אדם, כדי שזו תסייע ולא תפריע להשגת הייעוד המשותף. מובן, שלא בא לידי הכרה בשיוויון הערך של המידות, הדעות והאמונות השונות שיש לכל יחיד ויחיד, אלא קבע היררכיה של קירוב וריחוק מן האמת ומן הראוי והמחויב, והיררכיה של תרומות שיחידים תורמים זה לזה ולקיומה של החברה.

הפלורליסטים העקביים של זמננו, הדוגלים בתורת הליברליזם האינדיווידואליסטי, בוחרים במפגיע העדפה נגדית: ערך השונות המרבית בין בני-האדם. אבל הרי גם הם חותרים לקראת יעוד חברתי משותף: לקיים יחדיו את ייחודם של הפרטים לפי אמת מידה של שוויון זכויות ביניהם. לפיכך לא יוכלו גם הם להילחץ מאוכפה של ההנחה הראשונה. העובדה שהאדם הוא מדיני מטבעו מאלצת אותם להציע יעוד אחד של אושר אינדיווידואלי לכל וליישם באופן אחיד ערכים ונורמות המתנים את עצם קיומה של חברה מתוקנת, המגוננת בשווה על זכויותיהם השוות של כל היחידים. קנה המידה הוא אמנם חיצוני: התבטאות הערכים והנורמות של החוק במעשים ולא בדעות, אולם אם לא ניתפס לפיקציות פורמליות המפרידות בין מעשיו הרצוניים של אדם לערכיו ולדעותיו ניווכח כי על-ידי חיובם על-פי חוק, ועל-ידי כפייתם על-פי חוק, כופים לא רק את המעשים אלא גם את המידות, הערכים, הדעות והאמונות שביסודם.

מהו, אפוא, ההבדל העקרוני בין חברה אחידנית לבין חברה פלורליסטית? בפשטות היוצאת למורכבות פרדוקלסית: בכך שהחברה האחידנית אינה כוללת את הפלורליזם בין הערכים וההשקפות המחייבים באורח מוחלט, אלא רק בין הערכים היחסיים הכפופים להם, בעוד שחברה פלורליסטית מחייבת את הפלורליזם כערך המכונן שלה. אלא שגם היא מוכרחה להגביל את החלתו כדי לקיים אותו: עליה לקבוע גדרים, שישתנו מחברה לחברה ומעם לעם, שכן, עקרון הפלורליזם חל לא רק על היחידים בתוך חברותיהם, ולא רק על החברות החלקיות בתוך החברות הכוללות אותן, אלא גם על העמים והמדינות.

עובדה זו מחייבת בחינה יותר מעמיקה של היחס בין שתי הקביעות המנוגדות: האדם מדיני מטבעו, אך גם איננו מידני מטבעו. ראינו כי כשבאים לתרגם “מתח” זה ללשון הערכים והנורמות תתעורר קודם כל שאלת הקדימות הן מבחינת התהליך ההיסטורי והביוגרפי של החיברות והן מבחינת הגדרת היעד החברתי המשותף.

אם כן, מה קודם למה? החברה, הכלל ליחיד, או היחיד לחברה, לכלל? אם נבקש להשיב על שאלה זו על יסוד ההתנסות העובדתית, יתברר לנו כי מבחינות שונות אפשר לקיים את שתי ההעדפות במקביל: כאשר מתבוננים בחברה מתוך האקטואליה של תיפקודה, היא נראית כשיתוף ממוסד של יחידים רבים. אנו רואים במו עינינו רק המון של יחידים שכל אחד מהם נוהג על-פי נטייתו או בחירתו. המושג “כלל”, כישות קיבוצית הנמצאת כביכול “מעבר” ליחידים המרכיבים אותו, והמושג “רצון הכלל” כרצון של “אורגניזם” קיבוצי, ייראו מזווית הסתכלות זו כפיקציות משפטניות או כמיתוס. הכלל המציאותי קיים אך ורק כממסד ארגוני המופעל על-ידי יחידים, ומבחינה זו ברור שהיחידים הם המכוננים את הכלל לטובתם ולאושרם.

אולם כאשר מתבוננים בחברה מנקודת ראות זמנית-התפתחותית, בין היסטורית ובין ביוגרפית, החברה כישות קיבוצית, המתבטאת בתרבותה, קודמת קדימת זמן וקדימת ערך: שום חברה לא קמה על-פי החלטה בהווה של המון היחידים, בלי שקדמה לה חברה שמתוכה היא התפתחה כבר בעבר, וכל יחיד ויחיד משתייך לחברה מסוימת שנולד בה: משפחה, קהילה, עם, מדינה, לפני שניתן לו לבחור את שיוכו. רק על יסוד השתייכות נתונה לחברה שנולד בה מפתח הפרט את אישיותו העצמאית, שהיא המאפשרת לו לחזור ולבחור כרצונו את המשפחה, הקהילה, העם, המדינה שבהם ירצה לחיות את חייו, כמובן גם זאת מתוך היצע מוגבל שאינו מוגדר על-ידו. אפשרות הבחירה קיימת, אפוא, ולפעמים היא הכרחית.

אולם היא מונחית על-ידי נתונים חיצוניים ופנימיים שנקבעו מראש, שהרי האישיות הפרטית מתפתחת על-ידי הפנמה של משאבים תרבותיים הקובעים את אופקיה של הבחירה ומחייבים את היחיד כלפי המעגלות השונים של חברת המוצא: משפחתו, קהילתו, תרבות עמו, מדינתו. גם כאשר ימיר את כל “המסגרות” הללו באחרות, הוא לא ימיר אותן כחברות מוצא שקבעו את זהותו במידה רבה לתמיד.

הפלורליסטים העקביים של זמננו, אם כן, ברור כי תפיסה חברתית אחידנית קיצונית מבוססת על העדפת ההיבט הביוגרפי-היסטורי של ההתפתחות החברתית, תוך הגדרת “תכלית” החברה על-פיו בלבד. תוך התעלמות מן ההיבט החושף את קדימת היחידים לכלל, בעוד שהתפיסה הפלורליסטית הקיצונית מבוססת על העדפת ההיבט האקטואלי, היבט ההווה, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מן ההיבט הביוגרפי-היסטורי. נקל לראות רק כי בקיצוניותן שתי התפיסות הללו הופכות לפיקציה או מיתוס: המיתוס של “רצון הכלל”, בחינת ישות על-אינדיווידואלית מזה, או המיתוס של ה”מימוש העצמי” של הפרט מתוך משאביו האינדיווידוליים מזה. הפירכה ניכרת בשתי העדפות אלה מפני שאי-אפשר להנהיג את החיים החברתיים ולהגשים בהם את האידאלים הקיבוציים או הפרטיים אך ורק על-פי אחת מהן לבדה.

במקביל יתגלה אותו סוג של פירכה רעיונית ומעשית בהגדרת הערכים והנורמות שלפיהם מתכוונים להגשים את מטרותיה של חברה אחידנית קיצונית מכאן, או של חברה פלורליסטית קיצונית מכאן.

התפיסות החברתיות האחידניות מתבססות על ההנחה הגורפת שכל הערכים וכל הנורמות שלהן מוחלטות ונובעות מסמכות אחת, בין סמכות דתית על-אנושית ובין סמכות אנושית של החברה או המדינה. לעומת זאת, התפיסה הפלורליסטית הקיצונית מתבססת על הנחה גורפת של רלטיוויזם וסובייקטיוויזם ערכי, המעוגן ברצון החופשי הריבוני של הפרט. שתי התפיסות הללו מפריכות את עצמן על-ידי הצגתן הגורפת: ממהותה מכילה כל קביעה ערכית של יחיד באשר היא ערכית, תביעה לתקיפות על-אינדיווידואלית ועל סובייקטיווית המעוגנת בהכרת סמכות מחייבת: יחיד הדורש את צידקתו מזולתו או מהכלל אינו מציג אותה כדרישה יחסית-סובייקטיווית שלו, אלא כערך המחייב את כולם. זאת מצד אחד, מצד שני: הערכים המתנים את עצם חייהם, חירותם ואושרם של כל היחידים, ואת עצם תיפקודה של החברה כחברה, נתפסים, מהיבט הכלל, כבעלי תוקף מוחלט.

מצד שני, אי-אפשר להחיל ערכים על מכלול היחסים המורכבים והמשתנים ועל מכלול מעשיהם של בני-האדם בחברה, אלא מתוך הכרה בהתניה הדדית בין ערכים שונים וממילא ביחסיות המחייבת העדפות סובייקטיוויות, שמקורה בהצטרפות הערכים ובהחלתם יחד באורח הדדי על מצבים אישיים או קבוצתיים פרטיקולריים.

הקביעה היא טריוויאלית: כדי להחיל את הערכים במציאות המורכבת והמשתנה מוכרחים לאזן בכל פעם ובכל מצב לגופו את היחס שבין קדימת הכלל ליחיד לבין קדימת היחיד לכלל, בין ההיבט המוחלט של חלות הערכים לבין ההיבט היחסי והמותנה שלהם. בלי איזון מחדש בכל עת אי-אפשר לקיים לא חברה אחידנית ולא חברה פלורליסטית, שהרי גם החברה האחידנית חייבת להתאים את עצמה להעדפות היחסיות ולאמיתות הסובייקטיוויות הנובעות ממצבי חייהם ומפנימיותם של היחידים, וגם החברה הפלורליסטית, המתבססת על היחסיות הבין-ערכית, מתייחסת אל הפלורליזם ואל מכלול ערכיו – כאל ערכים מוחלטים המכוננים את היחס החברתי עצמו, או שמא סובל הפלורליזם הקיצוני בתוכו גם השקפות וערכים אנטי פלורליסטיים?

המסקנה המתחייבת מדיון זה היא שיש לחלץ את הפלורליזם שאנו דנים בו מן המיצר של דיון חד-צדדי, המעדיף נקודת ראות אחת ומתעלם לחלוטין מנקודת הראות הנגדית. התומכים הליברליים מציגים אותו אך ורק מנקודת הראות של זכויות הפרט בהווה. מתנגדי הפלורליזם בוחנים אותו אך ורק מנקודת הראות של סמכות עליונה (כגון: מצוות אלוהים, או ההלכה) שחלה על הכלל. טענותיהם הצודקות אלה כלפי אלה אינן נפגשות בשדה אחד ועל כן אינן זוכות לתשובה משכנעת. הדיון הענייני יתחיל רק כאשר שני הצדדים יכירו בכך שהפלורליזם הוא מלכתחילה עמדת יסוד של החברה הכוללת ביותר:העם, חברת הלאום או כלל האזרחים במדינה, שהמון פרטים משתייכים אליה, והוא נעשה לעמדת כל פרט ופרט וכל קבוצה וקבוצה, מכוח רצונם להשתייך אל חברתם ולפעול בהתאם לערכים ולנורמות של החברה הכוללת המאחדת אותם.

מובן מאליו שהסכמתם או אי-הסכמתם של הפרטים לערכים ולנורמות של הכלל משפיעה על ההסכמות החברתיות, הנמצאות בתהליך מתמיד של התפתחות, גיבוש, סיוג והשתנות. אבל שוב ושוב יש להדגיש כי תמיד יהיו ההסכמות שלפיהן פועלים, בכל הווה מוגדר בחינת מקדמות שנקבעו בעבר כמורשת הכלל. זו הסיבה שבגללה כל כך קשה לפתח בחברה הישראלית הסכמה פלורליסטית: נקודת המוצא של רוב הזרמים החברתיים שעיצבו את פניה עד כה היתה אחידנית, אף כי לכל מפלגה, תנועה וארגון היתה אידאולגיה אחידנית משלה. רק הסכמה דמוי פלורליסטית איפשרה להם לפעול ביחד במסגרת של עם אחד ומדינה לשם השגת מטרות קיומיות משותפות, אבל הפשרות התקבלו עד כה כאינוס הדדי על בסיס של מקבילית כוחות המכונה “סטטוס קוו”.

ברור כי עד שלא תתגבש הסכמה חברתית אחרת, שתחליף את ההתפצלות הקודמת סביב עמדות אחידניות סותרות, יופיע גם הפלורליזם כעוד אידיאולוגיה אחידנית של צידקנים החותרת לכפות את עצמה על כל השאר.

כאן המקום להתייחס אל ההבדל בין סובלנות לבין פלורליזם כמושגים שיש ביניהם זיקה של התניה הדדית, אך לא זהות: סובלנות היא מידה של התייחסות בין בני-אדם שאין להם דעות שוות, בחברה אחת, או בין קבוצות ותנועות מתנגשות בתוך עם אחד, והיא על כן מלכתחילה עמדה שבאה מן היחידים בזיקתם לזולת ולכלל. אף היפוכו של דבר בפלורליזם, שהוא מלכתחילה המתבססת על סובלנות, ולא השקפה של יחידים וקבוצות. אם רצון האחדות והשותפות של רוב היחידים והקבוצות בחברה אחת, או המפלגות והתנועות באומה אחת, גובר על חילוקי הדעות והפיצולים הקיימים ביניהם, הם יגיעו לידי הסכמה ממוסדת שכל השקפות העולם ואורחות החיים של המפלגות, התנועות, הקהילות, המשפחות והיחידים שבאותה חברה הם לגיטימיים במידה שווה. כמובן, בתנאי שאין הם סותרים את ערכי היסוד ואת הנורמות החוקתיות והמשפטיות המונחות בבסיס החברתיות האנושית.

החלטה כזאת אינה מסלקת, אינה מבטלת ואינה מעלימה את חילוקי העדות ואת הבדלי אורחות החיים וניגודיהם. היא רק מאשרת אותם. יתר על כן, בעלי המחלוקת והניגודים אינם נדרשים לתת במישרין “לגיטיצמיה” או להסכים כביכול להשקפות עולם שאינן אמיתיות בעיניהם או לאורחות החיים המבטאים אותם. ה”לגיטימציה” ניתנת על-ידי ההסכמה החברתית הכוללת, וכל מרכיביה נדרשים לתת “לגיטימציה” ישירה אך ורק להסכמה כוללת זו, מכוח רצונם להשתייך אל החברה ולהשתתף בבניינה. מכאן ואילך יהיה על כל בעלי המחלוקת לנהל ויכוחיהם וליישב את ניגודי אורחות חייהם על תשתית של הבנה וכבוד הדדי לפי ההנחה שחברתם העניקה לגיטימציה לכולם בהשוואה לכולם בהשוואה לכולם בהשוואה גמורה.

הסכמה כזאת היא, כמובן, שינוי מהותי בהתייחסות ההדדית, ולא רק בהתנהגות חיצונית אלא גם בהרגשות. הוויכוח יצטרך לעבור ממסלול הניצוח והאילוץ ההדדי למסלול ההידברות, שמשמעו נכונות עקרונית לשינויי עמדה הדדיים, להתקרבות ואפילו להסכמות חדשות (אך גם למחלוקות חדשות). מובן מאליו שהסכמה להיכנס למערכת יחסים חברתית מסוג זה מבטאת מוכנות רגשית ואינטלקטואלית להשתנות, ונכונות כזאת היא כשלעצמה בגדר שינוי עמדה. בעיקר מצד אלה שהשקפת עולמם נטתה מלכתחילה לאחידנות.

כיצד יסגלו ויתאימו המפלגות, התנועות, הארגונים והיחידים הללו את השקפות עולמם כדי לסגל את ההשתנות בכיוון פלורליסטי להשקפת עולמם הקודמת, שהם עדיין מחזיקים בה? על שאלה חשובה זו אין ולא תיתכן תשובה אחידה, וחברה פלורליסטית אינה רשאית להכתיב תשובה כזאת כהחלטה ממוסדת. יש כמה דרכים הנשענות על סובלנות להסתגל ולתרגם את ההסכמה הפלורליסטית של הכלל ללשון ההשקפות הפרטיקולריות של כל קבוצה וכל יחיד. כל קבוצה וכל יחיד ימצאו על-פי דרכם את הפתח המתאים להם ביותר על יסוד הטעם שהניע אותם בעומק השקפת עולמם וסולם ערכיהם, אל רצון האחדות ואל מוסרו.

כך יימצא שבכל חברה פלורליסטית יתהווה מגוון רחב של הגדרות הפלורליזם ופרושים רבים ושונים של ערכיו. אף זאת הפלורליזם ודרכי החלתו ימשיכו להיות נושא שנוי בוויכוח תמידי בין בעלי התפיסות השונות על משמעו ודרכי יישומו, שכן במהותו הוא תהליך מורכב של יחסים משתנים על-פי כללים מסוימים, ולא עמדה חברתית אחידנית שנקבעה מראש אחת ולתמיד והיא נכפית על כל היחידים והקבוצות לפי מתכונת אחידה.

השאלה הטעונה בירור לבסוף היא: מהם התכנים הערכיים המשותפים שההסכמה עליהם מהווה תשתית לרצון האחדות ולקיומה של חברה פלורליסטית?
על יסוד הנאמר לעיל נקבע התנאי הראשוני: חוקים ומשפטי צדק, נורמות של מוסר המגדירות אחריות הדדית לקיום זכויות האדם בחברה. יש להדגיש בהקשר זה כי מדובר על צדק ביחסים החברתיים, כולל המישור הכלכלי ולא רק המישור המשפטי, מפני שהוא תנאי לכך שהבדלים בין השקפות ואורחות חיים לא ייהפכו לסימני היכר של סטטוס עדיף או נחות וייתפסו על-ידי כך כסמלים של התנשאות או נחיתות, וממילא – כמוקדי איבה וזרות.

מובן מאילו שדברים אמורים לא רק בסדר ובמוסר חברתי, אלא גם בצורת המשטר. חברה פלורליסטית תתקיים רק במשטר דמוקרטי המתבסס עליה, מיישם אותם ומגן עליה. אבל גם בהקשר זה יש להדגיש כי משטר דמוקרטי אינו דפוס אחיד וקבוע. דמוקרטיה היא תהליך פוליטי פלורליסטי המתנהל תוך התמודדות מתמדת על פירוש ערכיו ודרכי יישומם. משטר דמוקרטי מתאים את עצמו למאפיינים התרבותיים השונים ולמצבים ההיסטוריים השונים של כל עם, של כל אומה ומדינה. גם קביעה זו מהותית ליישומה של השקפה פלורליסטית כוללת ועקבית.

חוק ומשפט, חוקה ומשטר אינם נחקקים ואינם מתקיימים אך ורק על-ידי מחוקקים ובתי משפט. קודמת להם בזמן ובחשיבות ההתחברות עצמה, המשפחתית, הקהילתית והעממית-לאומית, המבוססת על לשון משותפת, על ערכי תרבות ועל סמליה, על אמונה ועל דת. ראוי להדגיש כי זוהי אמת הסטורית החלה גם על חברות חילוניות ואפילו אנטי-דתיות. תשתית האתוס החברתי שממנה התחילו את תהליכי הסובלנות והפלורליזציה היתה דתית, ואת העובדה הזאת אין להכחיש ואין להמיר ברובד של ההוויה וההסכמה התרבותית. לשון משותפת, הן במובנה התקשורתי-תפקודי הישיר, והן במובנה ההבעתי-היצירתי, ההתנהגותי-ערכי והחיוויי, העמוק והמקיף ביותר, היא תנאי קודם שבלעדיה לא תתאחד ולא תתקיים שום חברה. כיוצא בה מסורת שהיא תנאי לקיומה של ריקמת חיים משותפת.

חברה פלורליסטית השואפת להימנע מן הכפייה עד קצה גבול האפשר דווקא היא זקוקה ללשון תרבות משותפת ולמסורת. יתר על כן, רק חברה בעלת זכרון תרבותי רב-רבדי ורב-גוני ולשון תרבותית עשירה במשמעים ודקת ניואנסים, לשון מביעה המפרנסת מאוצרות זכרונה מגוון של דעות, תוכל לקיים פלורליזם, לפתח אותו ולשמור על שותפות מבחינת הזיקה אל השורש המשותף. ככל שתרבות החברה תהיה יותר עשירה, יותר מגוונת, יותר דקה ומבחינה ויותר פתוחה לדיאלוג עם סביבותיה, כן תוכל לפרנס פלורליזם יותר רחב, יותר עמוק ויותר מבוסס, שכן אחדות של חברה רב-גונית יותר משהיא מתבססת על הסכמות ערכיות ומעשיות בפועל, היא מתבססת על יכולתם של בעלי ההשקפות השונות להבין זה את זה הבנה ממצה ומופנמת, להתחשב זה בזה על יסוד של הבנה זו, ולהגיע אל הפשרות הנחוצות, שהן בבחינת הסכמות למרות אי-ההסכמה, ומתוך אי-ההסכמה.

לבסוף אנו באים לתשתית העמוקה והראשונית ביותר של החברה והתרבות שממנה מתפרנסים ערכים, אידיאולוגיות, השקפות עולם ודתות, אף היא עצמה קודמת להם כחוויית יסוד של אנושיות חיובית. ניתן לאתר אותה על-ידי הבחנה בין ערכים אינטלקטואליים לערכים מוסריים רגשיים וחוויות יסוד המעצבות את הקיום האנושי, כגון רגשות ההשתייכות, המשפחתיות, האחווה, הקירבה, האהבה, החמלה וההשתתפות, האחריות ההדדית ושותפות הגורל.

אחדות של משפחה, אחדות של קהילה, אחדות של עם, אינה מתבססת לכתחילה על ערכים אינטלקטואליים משותפים ועל השקפות עולם, כי אם על ערכים רגשיים הנובעים מן הקירבה ומן האחריות המשותפת. משום כך האחדות תתמיד גם כאשר יתגלו בין בני המשפחה והקהילה, או בין הקבוצות השונות בקהילה ובעם, ניגודים של השקפת עולם ואורח חיים. כמובן, אי אפשר לנתק את הקשר בין התשתית הרגשית-שיוכית, הקיומית, המחברת בני-אדם זה אל זה, לבין השקפותיהם. כאמור, רגשות וחוויות קיומיות הם מקורות העומק להתפתחות על השקפות עולם, סולמות ערכים, אידאולוגיות ודתות. אם כן, ברור כי בלי שמירת הגדרים המוסריים המוסכמים, המקיימים חיי יחד, לא יעמדו במבחן אפילו רגשות האהבה והאחווה העמוקים ביותר. כך אפילו במשפחה האינטימית ובין הורים לילדים, ולא כל שכן בקהילה או בעם. עם זאת עשויים הערכים הרגשיים הבוקעים מן התשתית הקיומית לפרנס מגוון תרבותי של השקפות ואורחות חיים, שהם שונים זה מזה ואף מנוגדים ומתנגשים זה בזה, אך תוך כדי כך הם שומרים על אחדות של שורש ומקור.

ההבדל בין קיצוניות אחידנית לבין גישה פלורליסטית יתגלה אפוא בשורשו כהבדל מהותי בין השקפות עולם המחשיבות את האידיאולוגיה שלהן, , או את היסודות הדוגמטיים של דתותיהן, יותר מכפי שהן מחשיבות את האנשים החיים המחזיקים בדעות ובדתות, לבין השקפות עולם המחשיבות את האנשים עצמם ואת סגולות אנושיותם ורגשות האחווה שביניהם, יותר משהן מחשיבות את האידיאולוגיה או את הדוגמטיקה הדתית, האמיתית או הכוזבת בעיניהן כשהן עומדות כערכים לגופן, שהרי באנשים שיש להם השקפת עולם יש תמיד פוטנציאל ליותר מהשקפה אחת או מעשה אחד, ובעיקר יש בהם הרבה יותר מהשקפות עולם ומעשים המבטאים אותן, שבגללם יהיו אהובים ומכובדים.

כמובן, בהתחייסות אל הפלורליזם כהשקפת עולם מגדירים גם את היחס אל הערכים הרגשיים והקיומיים כערך הנכלל בין שאר הערכים ונשקל לגופו. צריך, אפוא, לחזור ולהגדיר את מקומו של ערך זה ביחס לשאר הערכים באותה השקפת עולם, אידיאולגיה או דת שרק חבריה של הקהילה הפלורליסטית מחזיקים בהן. ברור מכל מקום שרק השקפות עולם, אידאולוגיות או תפיסות דת שהערכים הרגשיים והקיומייים תופסים בהן מעמד גבוה יחסית לשאר הערכים, יסגלו את עצמן להסכמה פלורליסטית. כי אם מרכיב זה קיים בהן, אין ספק שתימצא לבעליהן הדרך להכשיר להשתלבות מלאה למרות כל הקשיים.

לגבי העם היהודי, לגבי דתו על זרמיה ופלגיה השונים, אף לגבי השקפות העולם התרבותיות-לאומיות שהתפתחו בעם היהודי בזמננו, רגשות האחווה, הערבות והאחריות ההדדית, וכן הכרת “ברית הגורל” המאחדת, הם בין הערכים העליונים שאפשר לייסד עליהם רצון אחדות העומד במבחנים קשים. הפלורלזים מתחייב מרצון זה למרות הנוגדנים שהשקפות עולם דתיות מזה, והשקפות עולם לאומיות מזה, כוללות בתוכן. רעיון זה נובע מכאן, שלא מובטח לנו פלורליזם השט על מי המנוחות של הסכמה רעיונית קבועה מראש, אך פתוחה לפנינו הדרך להגיע להפלורלזים עמותי סוער ומסעיר, רב מתחים והתנגשויות, ועם זאת יציב כל צרכו ומעורר מתוך כל אלה את היצירה המתחדשת.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י