אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
פסח ימים טובים

מנהגי החג

מעות חיטין (קמחא דפסחא)
המנהג לתרום לעניים אוכל לחג הוא קדום מאוד. המשנה חייבה חלוקת יין לעניים, שיספיק לארבע כוסות, כדי שכל יהודי יוכל להכריז על נס היציאה ממצרים (מסכת פסחים צ”ט, ע”ב): “ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי”. ממקור בתלמוד הירושלמי (בבא בתרא א’, ו’) למדים על מנהג ארץ ישראלי בן המאה ה-3, הנקרא “חיטה הפסח”, שבו חולקה לעניים חיטה לצורך אפיית המצות. בימי הביניים המנהג שונה, והקהילה לקחה אחריות על אפיית המצות וחלוקתן לעניים. עם הקמת מאפיות מסחריות, המנהג שונה, מפני שהיה נוח יותר לחלק כסף לעניים שירכשו בעצמם את מצרכי הפסח. המנהג קיבל את השם “מעות חיטין”, ובתקופתנו אוחדו שתי גרסאות המנהג: חלוקת כסף לעניים וחלוקת דברי מאכל, מנהג שנשמר ומתקיים על ידי קהילות רבות ברחבי העולם.

ליל הסדר
תכליתו של ליל הסדר בסיפור המעשה- “והגדת לבנך” (שמות י”ג, ה’). הילדים למדים על אודות העבדות שסבלו ממנה בני ישראל במצרים, ועל טעם החירות. הרבה מן ה”סימנים” המשתתפים ב”סדר” נועדו לסקרן את הילדים ולמשוך מהם שאלות, שההגדה נותנת עליהן תשובות.

נהוג לערוך את השולחן בכלים נאים, בקערת הסדר (ראה פירוט), במצות ויין ובכוסו של אליהו, העומדת במרכז השולחן.

ארבע כוסות
במהלך ה”סדר” נהוג לשתות ארבע כוסות, כנגד ארבע לשונות של גאולה: “והוצאתי” “והצלתי” “וגאלתי” “ולקחתי”.

כוסו של אליהו
אחרי ברכת המזון, ולאחר שתיית הכוס השלישית של היין, ממלאים את “כוסו של אליהו”, שניצבה עד כה ריקה במרכז השולחן, ומקריאים את המשפט “שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך…” (מתוך תהלים ע”ט; ו-ז, ס”ט; כ”ה, איכה ג’; ס”ו). מקור המנהג נעוץ במחלוקת תלמודית על אודות מספר הכוסות שיש לשתות ב”סדר”. אלפסי מצטט את דעתו של רבי טרפון שיש לשתות חמש כוסות, ועל כך יש מחלוקת בין הרב סעדיה גאון לרב האי גאון. כנראה שהכוס החמישית מהווה את הפשרה בין שתי הדעות. הכוס מיוחסת לאליהו, שעל פי המסורת התלמודית, יישב באחרית הימים את המחלוקות (תיק”ו: תשבי יתרץ קושיות ושאלות). תפקיד אחר המיוחס לאליהו הנביא הוא להעניש את אויבי ישראל, ולפיכך המשפט “שפוך חמתך” נקרא עם מזיגת כוסו של אליהו.

קערת הסדר
את הקערה מסדרים בשני משולשים: בקדקד הימני של המשולש העליון זרוע, משמאל- ביצה (שני הסימנים כנגד קרבן הפסח: הזרוע- השה לעולה, ביצה- קרבן החגיגה, זכר לחורבן הבית). בקדקד התחתון-המרור, זכר למרורים שהשביעו המצרים את בני ישראל (חסה או חזרת). בחלק התחתון של הקערה, המשולש השני המורכב מחרוסת, מימין, כרפס, משמאל, ומרור בקדקד התחתון. החרוסת היא תערובת של אגוזים ושקדים מרוסקים, תפוחים, קינמון ויין— זכר לטיט ממנו יצרו העבדים העבריים את הלבנים. מקור החרוסת במאה הראשונה, לפני חורבן הבית (מסכת פסחים קט”ז, ע”א). הכרפס: פטרוזיליה, סלרי או תפוח אדמה מבושל. מתחילת המאה ה-12 נהוג לטבול את הכרפס במי מלח.
נהוג לשבת בהסבה, כמנהג מלכים, כשכרית תומכת את המסעד השמאלי של הכסא.

מצות
“לחם עוני”, שהשמרים אינם תופחים בו, זכר ללחם, שלא הספיק לתפוח, כשאבותינו נחפזו לצאת ממצרים.

אפיקומן
במהלך ה”סדר” הילדים גונבים מבעל הסדר את המצה האמצעית, האפיקומן, ומחזירים אותו לקראת סוף הסדר, בתמורה ל”כופר”, מתנה שבעל הסדר מתחייב להעניק. על פי הרמב”ם (הלכות חמץ ומצה ז, ג) הסיבה למנהג היא כדי שהילדים יישארו ערים עד לאכילת האפיקומן (סוף ה”סדר”).

ההגדה
השם “הגדה” גזור מהציווי התנ”כי “והגדת לבנך” (ראה לעיל). את ההגדה ניתן לחלק לארבעה חלקים:
1. קדש, רחץ, כרפס, יחץ= טקסים שלפני ההגדה
2. מגיד= אמירת דברי ההגדה
3. רחץ, מוציא מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך= אוכל וברכת המזון
4. הלל, נרצה= סיום אמירת ההלל (שנאמר בתחילת הסדר) וסוף הטקס.
לא ידוע על טקסטים מתקופת הבית הראשון לקרבן הפסח. בבית שני- הקרבת הקרבן והעליה לרגל היו העיקר. לאחר חורבן הבית, התפילה, שבמקורה מהווה ליווי לקרבן, תפסה את מקום הקרבן.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י