אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
שבועות ימים טובים

רקע היסטורי

חג השבועות היה חג חקלאי שציין את תחילת עונות הקציר של התבואה והפירות. מוטיב זה בא לידי ביטוי בשני השמות שניתנו לחג “חג הקציר” (שמות כ”ג, ט”ז) ו”יום הביכורים” (במדבר כ”ח, כ”ו). השם “שבועות” (שמות ל”ד, כ”ב) מציין את תאריך קיום החג, שבעה שבועות מהיום ה-16 בחודש ניסן, היום שבו העומר הובא לבית המקדש (דברים ט”ז, ט’). בעוד שטקסי הרגלים האחרים, פסח וסוכות, לא היו מבוססים על העבודה שנעשתה בבית המקדש (בנית הסוכה, ליל הסדר…), הרי שטקסי חג השבועות היו ייחודיים לבית המקדש.

הטקס המרכזי של שבועות היה “מנחה חדשה” (ויקרא כ”ג, ט”ז): שני לחמים שנאפו מראשית התבואה הונפו על המזבח, כבקשה מאלהים למנוע רוחות קשות ואקלים שיפגע בתבואה (מסכת מנחות סב, ע”א). “לחם התנופה”, כפי שכונה, קרא לאלהים לברך את הפירות. הטקס השני שאפיין את חג השבועות היה הבאת ביכורי השדה לבית המקדש.

עם חורבן הבית, בטלו שני הטקסים המקראיים, והסנהדרין של אושה (שהתכנס בשנת 140) הנהיג מוטיב הסטורי חדש לחג השבועות: היום שבו ניתנה התורה בהר סיני, “חג מתן תורה”.

מתי חל שבועות? 
שבועות הוא החג היחידי מבין שלושת הרגלים שאין לו תאריך מדויק מן התורה, ולפיכך עמד במרכזה של מחלוקת קשה בתקופת בית שני. בתורה נאמר (ויקרא כ”ג, ט”ו-ט”ז)”וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה: עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה ליי”. הצדוקים, תנועה של כהנים שמרניים, פירשו שיש להביא את העומר ביום א’ בשבוע (מחרת השבת) שלאחר חג הפסח, ולפיכך חג השבועות יחול תמיד ביום א’ השביעי שלאחר חג הפסח. הפרושים, לעומתם, שפירשו את התורה ברוח הזמן, סברו שהמילה “שבת” אין כוונתה לשבת של ימי השבוע, אלא ליום מנוחה, כלומר, היום הראשון של החג. לפי הפרושים, קרבן העומר ניתן בט”ז בניסן, וכעבור חמישים ימים יצוין חג השבועות (ו’ בסיון). המסורת הפרושית התקבלה במנהג ישראל, ועד היום, יהודים מתחילים לספור ספירת העומר מהיום השני של פסח ועד לחג השבועות.

ליהודים האתיופיים (הפלשים מחבש) יש תאריך נוסף לשבועות. הם מציינים אותו ב-י”ב בסיון.

בימים עברו, היה תאריך נוסף לציון החג. ספר היובלים (המתוארך לימי בית II) קובע שיש לחגוג את חג השבועות באמצע חודש סיון, היינו, בט”ו בסיון.

חג מתן תורה
בספר היובלים נאמר שחג השבועות ציין הן את קציר החיטים וקרבן העומר והן את הברית שנכרתה בין אלהים לאדם בתקופת נוח ודור המבול. מן הכתוב בספרים המתעדים את תקופת בית II, ניכר שלחג השבועות לא היתה חשיבות רבה מחוץ לירושלים. רק כאשר קיבל החג את הקשר ליום מתן התורה, הוא נעשה מרכזי.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י