אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
מוות מחזור חיים

סקירה

השתלשלות הסטורית
טקסי אבלות מן המקרא: 
– בכי ומספד- “ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה” (בראשית כ”ג, ב’)
– קריעת בגדים ולבישת שק ואפר-“ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו” (בראשית לז, ל”ד)
– ניחום אבלים- “ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם” (בראשית לז, ל”ה).

על יעקב התאבלו שבעה ימים- “ויעש לאביו אבל שבעת ימים” (בראשית נ, י), ושלושים ימי אבל מוזכרים בהקשר של מות משה “ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום ויתמו ימי בכי אבל משה” (דברים לד, ח). על פי הרמב”ם ב”הלכות אבל”, תקופת האבל התנ”כית היא בת יום בלבד.

מנהגי אבלות מן הנביאים והכתובים: 
אפר על הראש- “ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון יי עד הערב הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם” (יהושע ז, ו’); “ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפשר יוצע לרבים”. (אסתר ד, ג’)

בגדי אבל- “וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל…” (שמואל ב’, יד’, ב’)

חליצת נעליים – “האנק דום מתים, אבל לא תעשה פארך חבש עליך ונעליך תשים ברגליך” (יחזקאל כד’, יז)

הימנעות משימוש בשמנים ובקוסמטיקות- “התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן…”(שמואל ב’, יד’, ב’)

עטיפת הראש ועיטוי על שפם- “ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף…” (שמואל ב’, טו’, ל’)

צער אילם- “וידום אהרון” (ויקרא י, ג’); “לכן המשכיל בעת ההיא ידום…” (עמוס ה, י”ג); “ישב בדד וידום כי נטל עליו” (איכה ג’ כ”ח)

ישיבה ונהי – “ויהי כשמעי את הדברים האלה ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל…” (נחמיה א’, ד’)

ביקורי ניחומים – “טוב ללכת אל בית אבל” (קהלת ז’, ב’)

סעודת ניחומים – “ולא יפרסו להם על אבל לנחמו על מת ולא ישקו אותם כוס תנחומים על אביו ועל אמו” (ירמיהו טז’ ז’); “ולחם אנשים לא תאכל” (יחזקאל כד’, י”ז)

יין ניחומים- “ולא ישקו אותם כוס תנחומים” (ירמיהו טז’, ז’).

בעקבות דיני הכהנים [“כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו”, (ויקרא כ”א)] נקבע בהלכה כי חובה על אדם להתאבל על שבעה מקרוביו: אם, אב, אח, אחות, בן/בת זוג, בן, בת. אבל על ההורים נמשך למשך שנה, ואילו על שאר קרובים הוא נמשך שלושים יום בלבד.

מות תינוקות
“כל ששהה באדם שלושים יום אינו נפל” (יבמות לו’ ע”ב, נידה מד’ ע”ב) תינוקות שנפטרים לפני שמלאו להם שלושים יום, אינם יוצאים בקהל מלווים, אלא נושאים אותם בחיק ודי בשלושה מלווים (שמחות, ג’ ב’). על תינוקות לא יושבים שבעה ואין טקסים ציבוריים.

מבן שלושים יום ועד גיל שנה מוציאים אותו “באנשים ונשים בגלוסקמא ואגפיים” (ארון קבורה קטן ששימש לקבורת עצמות מלוקטות). מגיל שלוש ואילך יוצא במיטה.

חברה קדישא
מופיעים לראשונה בימי הביניים, ולקחו על עצמם חלק מחובות ההכנה לקבורה.

הוצאה, לוויה וקבורה
המסורת היהודית מחייבת קבורה ביום המוות (סנהדרין מ”ד ע”א), משום שקבורה מושהית מבזה, לכאורה, את המת ומזהמת את הסביבה (הדבר היה נכון לאקלים החם והלח של ארץ ישראל). אין להשאיר את המת ללא השגחה.

רבן גמליאל הנהיג שוויון בבגדי המת, כדי למנוע בזבוז ובושה. “בראשונה היו מוציאים עשירים בדרגש ועניים בכליבה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל מוציאין בכליבה מפני כבודן של עניים” (בבלי, מועד קטן כז’). אין נושאים את המת בארון לבית הקברות, כביטוי ההדרגה במעבר מעולם החיים אל עולם המתים. יש להוציא את המת מהבית במיטה פתוחה, ולהניח אותו בארון סגור (אם קוברים בארון) רק סמוך להטמנתו בקבר.

מבן עשרים ועד בן שלושים , יוצא כחתן. מבן שלושים ועד בן ארבעים, יוצא כאח. מבן ארבעים עד בן חמישים יוצא כאב. רבי שמעון אומר: מבן שלושים ועד בן ארבעים, אם יש לו בנים או לבן גילו בנים- יוצא כאב, ואם לאו- יוצא כאח. מבן ארבעים ועד בן חמישים, אם יש לו בני בנים או לבן גילו בני בנים- יוצא כאב. ואם לאו, יוצא כאח”. (שמחות ג’ ז’)

את המיטה מוציאים “נושאי המיטה” (משנה ברכות ג’ א’) או “סובלי המיטה” או ה”כתפים”. נושאי המיטה חולצים את סנדליהם בלוויה, וקרובי המת חולצים רק בשובם מן הקבורה. איסור נעילת הסנדל הוא מנהג אבלות, וגם הכתפיים נוהגים כך מפני כבוד המת.

חכמים תיקנו חובה להשתתף בלווית המת, זו מצווה של גמילות חסד, מהדברים ש”אין להם שיעור”. גם אבל רשאי לצאת ללוות מת אחר. המנהג היה ללוות את המת ברחובות העיר, וגברים ונשים מלווים את המת, עם הבדל בין מנהג גליל למנהג יהודה: בגליל-האנשים לפני המיטה והנשים אחר המיטה. ביהודה-אנשים אחר המיטה, ונשים לפני המיטה. בכל אופן, יש הקפדה שלא ייוצר מגע בין המינים.

הספדים
“ביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו” (שמחות ג’ ו’). יש איסור לדבר בלוויה, ואין לדבר על כל נושא אחר, אלא בשבחו של המת: “כל האומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל” (שבת קנב’ ע”ב).

“אין מספידין בערב שבת, חגים ובחודש ניסן” (ירושלמי, מועד קטן ה). אין קוברים בשבת ובחג.

נתיחת גופה ושריפתה
המסורת מתנגדת לנתיחת מת משום שאין לפגוע בגופה, ויש סיכוי שהאיבר המנותח לא יגיע לקבורה. יש רבנים המתירים נתיחות אם המת נתן את הסכמתו בחייו, ואם יש בסיס מוצק לאמונה שהדבר יציל חיים של חולה שחייו נתונים בסכנה. שריפת גופה אסורה מכל וכל, גם משום שהיא שוללת את רעיון תחיית המתים. (ירושלמי, כתובות יא, א)

חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי”ג – 1953 תיקון אחרון (28/3/91)
========================================

6. ניתוחי אנטומיה פתולוגית (תיקון: תשמ”א)
(א) מותר לרופא לנתח גויה לשם קביעת סיבת המוות או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות האמורות.

(ב)
(1) לא תנותח גוויה לפני תום חמש שעות לאחר מתן הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה ; ימי שבת ומועדי ישראל, ולגבי בן משפחה שאינו יהודי – שבתה וימי חגיה של עדתו, לא יבואו במנין חמש השעות האמורות.

(2) על אף האמור בפסקה (1), אם היה הניתוח דרוש כדי להשתמש בחלק מהגוויה לריפויו של אדם, תימסר על כך הודעה לאחד מבני המשפחה בזמן סביר לפני עשיית הניתוח.

(ג)
(1) נתגלה צורך להשתמש בחלק מגוויה להציל חייו של פלוני יבוא במקום הזמן האמור בסעיף קטן (ב) – הזמן שעד המועד המאוחר ביותר שבו אפשר להוציא את החלק מהגוויה לשם שימוש כאמור ; לא ניתן למסור הודעה לפי סעיף קטן (ב) תוך המועד האמור, מחמת חוסר אפשרות לאתר בן-משפחה, מותר הניתוח לפי סעיף קטן זה ובלבד שנעשה נסיון סביר למסור את ההודעה.
(2) בלי לפגוע בכלליות האמור בפסקה (1), שימוש בקרנית של נפטר להשתלה באדם פלוני להצילו מעיוורון, שימוש למניעת ליקוי בראייה או בשמיעה, שימוש בכליה של נפטר, ושימוש ברקמות עור של נפטר להשתלה להציל חייו של אדם פלוני הם שימושים בחלקי גוויה להצלת חיים.

6 א. סייגים (תיקון: תשמ”א)
(א) השאיר הנפטר בני משפחה, לא תנותח גווייתו לפי סעיף (6) למעט ניתוח בנסיבות כאמור בסעיף 6 (ג)- אלא אם נתקיימו גם שתי אלה :
(1) הסכים לכך בן זוגו של הנפטר, ובהעדר בן זוג – ילדיו, ובהעדר ילדים – הוריו, ובהעדר הורים – אחיו או אחותו ;
(2) לא התנגד לכך בכתב בן משפחה שבאותה דרגת קרבה של מי שהסכים כאמור, או בן-משפחה שבדרגת קרבה שלאחריו בנסיבות המקרה בהתאם לסדר דרגות הקרבה שבפסקה 1 (ב). התנגד אדם בחייו בכתב שגווייתו תנותח, הרי על אף האמור בסעיף 6 ועל אף כל הסכמה של בן-משפחה לפי סעיף קטן (א) – לא יבוצע הניתוח.

(ג) הסכים אדם שגווייתו תנותח, מותר לנתחה על אף כל התנגדות של בן-משפחה.

(ד) בנסיבות כאמור בסעיף 6 (ג) מותר לנתח את הגוויה זולת אם התנגד האדם בחייו בכתב שגווייתו תנותח, או אם התנגד בן זוגו, אחד מילדיו או אחד מהוריו.

(ה) לא השאיר אדם בני משפחה, לא תנותח גוויתו אלא אם הסכים לכך בחיים.

(ו) הוראות סעיף זה באות להוסיף על האמור בסעיף 6 .

שבעה ומנהגי אבלות
תקופת ההתאבלות הראשונהנמשכת שבעה ימים. אבל פרק הזמן של שבעה ימים נזכר בתקופה המקראית פעם אחת בלבד: יוסף עשה ליעקב אביו “אבל שבעת ימים” (בראשית נ’ י). בספרים החיצוניים, מסופר שהתאבלו על יהודית שבעה ימים (יהודית, פרק טז’, כ”ד).

רבי לוי קושר את עניין שלושת ימי האבל הראשונים לשלושת הימים שהנשמה חגה סביב לגוף ורוצה לחזור אליו, ורב חסדא מוצא הסבר דומה ביחס לשבעה: “נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה” (שבת קנב’, ע”א).

איסורים בתקופת ה”שבעה”: רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה, תספורת, תגלחת, נטילת ציפורניים, כביסה, גיהוץ ונעילת סנדל, עשיית מלאכה ומסחר, תלמוד תורה, שאילת שלום וסעודת רעים.

חיובים: קריעה וחליצת כתף, עטיפת הראש ועיטוי על שפם, כפיית המיטה.

השתתפות נשים בלוויות
לפי התלמודים, הבבלי (סנהדרין כ’ ע”א) והירושלמי (סנהדרין ב’:ד’, כ’ ע”ב) מותר לנשים לצאת לבית הקברות. אך על סמך ספר הזוהר פסק ר’ יוסף קארו בשולחן ערוך יורה דעה סימן שנ”ט כי ראוי למנוע מנשים לצאת לבית הקברות מכיוון שהדבר גורם רעה לעולם.

ר’ אברהם אליעזר הירשאוויץ טוען שהסיבה האמיתית לכך שנשים אינן משתתפות בלוויות היא “משום שבעת ההספד והקבורה באים אנשים ונשים בערבוביה וזה דוחק את זה ויש לחוש להרהור במחשבות אסורות במקום הראוי להרהר בתשובה” (ספר אוצר כל מנהגי ישורון, סימן ע”ג, סעיף ה’). לפי דעתו הזוהר המציא את הטעם הזה על הבאת רעה לעולם כדי להפחיד אנשים ובכך להבטיח ציות לפסיקה. אך לפי רוב הפוסקים אין חשש להרהור עבירה בשעת אבילות. גם ספר הזוהר עצמו אינו אוסר על נשים להשתתף בלוויות אלא מזהיר בלבד. ובכל מקרה, אפילו אם דבריו של הזוהר סותרים את דברי התלמודים, בדרך כלל הלכה נפסקת על סמך התלמודים ולא על סמך ספר הזוהר.

יחד עם זאת יש מקורות רבים ותקדימים מגוונים המעידים על כך שנשים השתתפו בלוויות (למשל, בבלי מועד קטן כ”ד ע”א-ע”ב, קידושין פ’ ע”ב,שמחות ג’:ב’, ברכות נ”א ע”א). במקרא ובמשנה הן מוזכרות כמקוננות “מקצועיות”. אף על פי שנתקבלו מנהגים רבים האוסרים על נשים להשתתף בלוויות, הרי שבסופו של דבר אלו הם מנהגים ולא מצוות או חיובים.

קדיש יתום 
הקדיש נאמר גם על ידי מי שלא מתאבל באופן רשמי, וגם אם יש לו הורים חיים. אין סיבה הלכתית לאסור על נשים לאמר קדיש, ואם מטרת הקדיש היא שבח ה’ ברבים, נשים אפילו חייבות בו מדאורייתא. הפוסק הנודע, ר’ יאיר בכרך מוורמייזה התיר, כבר במאה ה-17, אמירת קדיש של בת על אביה, משום שאין ראיה בהלכה הסותרת או מונעת אמירת קדיש על ידי אשה. “יש סברא דגם בת יש תועלת ונחת רוח לנפש [הנפטר] כי זרעו היא”. הרב יעקב ריישר פסק כי לבת מותר להגיד קדיש כאשר המניין מתקיים בבית המשפחה, אך לא בבית הכנסת

יש פוסקים הקושרים בין אמירת קדיש יתום לבין מצוות כיבוד אב ואם, מצווה שמוטלת על גברים ועל נשים כאחד.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י