אין מוצרים בעגלת הקניות.

מעבר לתשלום
טקסי התבגרות: בת מצווה, בר מצווה מחזור חיים

בר מצווה

המונח “בר מצווה” מוזכר פעם אחת בגמרא (בבא מציעא צ”ו, ע”א) “שליח דבר מצוה הוא, אבל עבד דלאו בר מצוה…” (העבד אינו מחויב במצוות), ובלקסיקון התלמודי הכוונה היא לגיל החוקי שבו נער הופך לבוגר יהודי ומקבל על עצמו עול מצוות. בוגר לא-יהודי מכונה “גדול”. במאה ה-13 התפתחה התפיסה שטקס בר המצווה מציין את קבלת עול המצוות של הנער היהודי. בתקופת התלמוד, לא צוין גיל שלוש-עשרה בטקס מיוחד. הנער התערה בשקט בקהילה, והיה זכאי לכל ההטבות הקהילתיות, בכללן העלייה לתורה.

בנים הופכים לבוגרים בגיל 13 ויום, ובנות בגיל 12 ויום, על פי משנה אבות ה, כה: “בן שלוש עשרה למצוות, ובת שתים עשרה למצוות”. “בן שתים עשרה משלימים מדאוריתא, בתינוקת…בן שלוש עשרה משלימים מדאורייתא בתינוק” (יומא פ”ב ע”א). מקור ההבדל נעוץ בגיל שבו מגיעים לבשלות מינית.

“קטן” נכנס לעולם המבוגרים כשהוא מגיע לגיל 13. לעומת זאת, “קטנה” עוברת קודם בשלב ביניים המכונה “נערה”, בטרם תשתלב בעולם המבוגרים. “נערה” היא אשה צעירה שהגיעה לבגרות (“שתי שערות”), בגיל שתים עשרה לערך, שהיא עדיין לא בגרות מלאה (החלה רק כעבור חצי שנה לערך). בפרק זמן זה חלים על הנערה כמה דינים מיוחדים: היא מחויבת לשמור מצוות (צומות, וכו’) ורוכשת זכויות משפטיות שלא היתה זכאית להן כשהיתה “קטנה”. אך עדיין יש לאביה רשות מסוימת עליה, והיא לא מחויבת בכל המצוות. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, בעובדה שאף על פי שהילדה מגיעה לבשלות מינית בשלב מוקדם יותר מהילד, הרמה האינטלקטואלית שלהם שווה, ולכן, למרות שהיא מקבלת עליה עול מצוות, היא עדיין לא מוכנה לבגרות. פסגת ההתפתחות האינטלקטואלית, על פי הגמרא, מתרחשת אצל שני המינים בגיל 20.

הטקס
טקס בר המצווה, כפי שאנו מכירים אותו, מוזכר לראשונה בכתביו של רב גרמני במאה ה-13, אולי משום שבתקופה זו רבו הפרעות ביהודי מערב אירופה, והורים ביקשו להרבות שמחות, או לזכות בברכות לילדיהם. בלב הטקס עמדה תמיד העלייה לתורה.

בראשית, היו עולים הנערים לתורה בבית הכנסת בימים שני או חמישי שלאחר יום הולדתם. עם הזמן, ההורים העדיפו להוסיף הוד לאירוע, והנערים עלו לתורה בשבת. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שביום חול ישנן שתי ברכות תורה בלבד. לעומת זאת, בשבת, הילד זכה לקבל את עליית “מפטיר”, וכך הזדמן לו לקרוא את ההפטרה.

במאה ה-13 החלה המסורת שבה האב מברך “ברוך שפטרני מעונשו של זה” לאחר שהילד קורא את ברכות התורה (על פי מדרש בבראשית רבה, ס”ג). בברכה זו, מביע האב את רווחתו על כך ששוחרר מעונשו של הילד. פרשנות של ימי-הביניים רואה בחטאים של ילדים ענישה להורים על חינוך לקוי. לפיכך, האב מאושר להסיר מעל עצמו את כובד האשמה.

במאה ה-16 הוכרזה סעודת בר-המצווה כ”סעודת מצווה” אם הנער נושא דרשה במהלכה. במהלך השנים, הייתה הקפדה על כך שמסיבת בר המצווה תהיה צנועה מאוד, בשונה מחגיגות נישואין, ברית מילה ופדיון הבן.

כיום, נהוג לציין את הארוע על ידי הנחת תפילין בציבור, עלייה לתורה וברכה של האב, ודרשה במסגרת סעודת מצווה. הנחת תפילין- נוהגים שהנער מתחיל בהנחת תפילין באחד מימות החול, תקופה כלשהי לפני שהוא מגיע ליום בר המצווה שלו. את התפילין מניחים בראשית תפילת שחרית, בעמידה. עלייה לתורה- העלייה לתורה מתבצעת בשבת הראשונה לאחר שמלאו לו שלוש-עשרה. הנער מברך את ברכות התורה (החיוב), והמנהג הוא שהוא קורא בקול רם את פרשת השבוע ולעיתים גם את ההפטרה. בסיום הברכות שאומר הנער לאחר הקריאה, נוהגים להמטיר עליו ממתקים מעזרת הנשים והציבור אף שר לכבודו.

הצטרפו לרשימת התפוצה של קרן תל"י