מהרגע שנודע לנו על האבחנה של אביטל קיבלנו החלטה שאנו נתייחס אליה כמו שאנו מתייחסים לכל הבנות שלנו ועל פי יכולותיה, ובדיוק כך ביקשנו מבני המשפחה והחברים להתייחס לאביטל, מתוך אמונה שכך נקנה לה את הכלים להשתלב בחברה.
ההחלטה לשלוח את אביטל לחינוך הרגיל עלתה בין גן טרום־חובה לגן חובה, לאחר שאביטל שולבה שילוב חלקי בשנתיים שקדמו. החלטה אם לשלוח ילדה בעלת נכות פיזית לחינוך הרגיל לוותה בהתלבטויות וחששות, חלקם מוצדקים וחלקם פחות. מה שהכריע את הכף לבסוף היה האמונה שלנו שככל שאביטל תשתלב בחברה מוקדם יותר, כך היא תקבל כלים להתמודד עם נכותה ב”עולם האמיתי”, וגם הסביבה תלמד לקבל אותה.
שילבנו את אביטל בגן תל”י רגיל, וכעת היא משולבת בכיתה א’ רגילה בבית ספר תל”י ברעננה.
אביטל התקדמה שנות אור בזכות השילוב, אבל הדבר היפה ביותר הוא היחס של הילדים לאביטל, והוא בעיניי תעודת כבוד לילדים, להוריהם ולצוות החינוכי.
אשתף אתכם בשלוש חוויות מדהימות:
– אביטל הייתה בקניון בהופעה ופגשה שם חבר מהכיתה שהגיע עם סבו. הזמר ביקש מכל הילדים לקום ולקפוץ. הילד קם והתחיל ללכת. סבו שאל אותו לאן הוא הולך, והילד ענה: “אני הולך לעזור לאביטל לקפוץ כי היא לא יכולה לקפוץ לבד”.
– בתחילת השנה הגיעה ילדה חדשה לגן והתחילה לשחק עם ההליכון של אביטל. ילדה אחרת אמרה לילדה החדשה שאסור לגעת בהליכון של אביטל בלי רשותה כי “אלה הם הרגליים שלה”.
– באספת הורים, לאחר שהסברתי לכל ההורים מה יש לאביטל, קמה אימא וסיפרה שהיא שאלה את הבן שלה אם הוא מזהה משהו שונה אצל אביטל, ותשובתו הייתה: “כן, היא בת”.
שילוב ילדים עם מוגבלות אינו עניין פשוט, ולפעמים אף קשה ביותר, הן לילדים ולמשפחות והן למערכת. הסוד לשילוב מוצלח הוא שיתוף פעולה, הקשבה ואמון בין כל הגורמים. אם יש אמון, כל השאר שטויות…
בהזדמנות זו ברצוני להודות לכל מי שליווה, ועדיין מלווה אותנו, בתהליך הזה, בעיריית רעננה ובצוות בית ספר תל”י.