אם יש אמון, כל השאר שטויות…

מהרגע שנודע לנו על האבחנה של אביטל קיבלנו החלטה שאנו נתייחס אליה כמו שאנו מתייחסים לכל הבנות שלנו ועל פי יכולותיה, ובדיוק כך ביקשנו מבני המשפחה והחברים להתייחס לאביטל, מתוך אמונה שכך נקנה לה את הכלים להשתלב בחברה.

ההחלטה לשלוח את אביטל לחינוך הרגיל עלתה בין גן טרום־חובה לגן חובה, לאחר שאביטל שולבה שילוב חלקי בשנתיים שקדמו. החלטה אם לשלוח ילדה בעלת נכות פיזית לחינוך הרגיל לוותה בהתלבטויות וחששות, חלקם מוצדקים וחלקם פחות. מה שהכריע את הכף לבסוף היה האמונה שלנו שככל שאביטל תשתלב בחברה מוקדם יותר, כך היא תקבל כלים להתמודד עם נכותה ב”עולם האמיתי”, וגם הסביבה תלמד לקבל אותה.

שילבנו את אביטל בגן תל”י רגיל, וכעת היא משולבת בכיתה א’ רגילה בבית ספר תל”י ברעננה.

אביטל התקדמה שנות אור בזכות השילוב, אבל הדבר היפה ביותר הוא היחס של הילדים לאביטל, והוא בעיניי תעודת כבוד לילדים, להוריהם ולצוות החינוכי.

אשתף אתכם בשלוש חוויות מדהימות:
– אביטל הייתה בקניון בהופעה ופגשה שם חבר מהכיתה שהגיע עם סבו. הזמר ביקש מכל הילדים לקום ולקפוץ. הילד קם והתחיל ללכת. סבו שאל אותו לאן הוא הולך, והילד ענה: “אני הולך לעזור לאביטל לקפוץ כי היא לא יכולה לקפוץ לבד”.

– בתחילת השנה הגיעה ילדה חדשה לגן והתחילה לשחק עם ההליכון של אביטל. ילדה אחרת אמרה לילדה החדשה שאסור לגעת בהליכון של אביטל בלי רשותה כי “אלה הם הרגליים שלה”.

– באספת הורים, לאחר שהסברתי לכל ההורים מה יש לאביטל, קמה אימא וסיפרה שהיא שאלה את הבן שלה אם הוא מזהה משהו שונה אצל אביטל, ותשובתו הייתה: “כן, היא בת”.

שילוב ילדים עם מוגבלות אינו עניין פשוט, ולפעמים אף קשה ביותר, הן לילדים ולמשפחות והן למערכת. הסוד לשילוב מוצלח הוא שיתוף פעולה, הקשבה ואמון בין כל הגורמים. אם יש אמון, כל השאר שטויות…

בהזדמנות זו ברצוני להודות לכל מי שליווה, ועדיין מלווה אותנו, בתהליך הזה, בעיריית רעננה ובצוות בית ספר תל”י.

שמי יגאל אריכא, ואני מנהל את בית הספר תל”י ברעננה. כשפנתה אלינו משפחת גרונברג בבקשה לשלב את אביטל בבית הספר שילוב מלא, נענינו מיד לאתגר. בעיניי הקושי הכרוך בכך בטל בשישים לעומת הרווח שמקבלים ומרוויחים ממנו כל הצדדים.

מעבר לכך שלדעתי ראוי שכל בית ספר באשר הוא יקבל על עצמו אתגרים כאלה באהבה, הרי מדובר בערך חינוכי עצום, והדבר נכון פי כמה בבית ספר תל”י שערכי היהדות הם נר לרגליו – המסר “חביב אדם שנברא בצלם” (אבות ג, יד) הקורא לראות בכל אדם את האלוהי שבו ולקבלו בלי קשר למצבו הייחודי, חוזר שוב ושוב בטקסטים יהודיים.

מה שמפתיע בכל פעם מחדש הוא עד כמה בית הספר יוצא נשכר מכל שילוב כזה. מבחינת הילדים מדובר בעניין טבעי לחלוטין, והם לומדים שכל אדם וכל ילד שונים בדבר אחר.

משרד המשפטים פרסם בעת האחרונה סקר מדאיג, ועל פיו ל־40% מהציבור יפריע אם ילדים בעלי מוגבלויות יהיו בכיתה או בגן עם ילדיהם. אני רוצה לקוות ולהאמין שהילדים הלומדים היום בבית הספר שלנו יגדלו להיות בוגרים מתחשבים ובעלי מודעות לקבלת כל אדם באשר הוא.