בראשית, ראש וראשון לכל היווצרות כלשהי של טבע וחי על פני האדמה.
בראשית, מילה שיש בה זיק של תקווה שמקורה הן בתחושת ההתחלה והראשית והן בתחושת ההמשכיות הנובעת מראשית זו.
למרות תחושת ההתחדשות וההתחלה, תוהה רש”י, מדוע דווקא פסוק זה נבחר לפתוח את התורה. בפרשנותו מצטט רש”י את ר’ יצחק, ששואל מדוע הפסוק הזה פותח את הסיפור שלנו ולא נפתחת התורה במצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל בצאתם ממצרים. ר’ יצחק קובע:
לֹֹֹֹֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל. וממשיך שבכל זאת התחילו את התורה כך, משום כח מעשיו של ה’.
תשובתו של ר’ יצחק מאדירה את שם ה’ וממצבת אותו כמי שברא את כל העולם ובחר בעמו ישראל, להיות לעם סגולה, העם הנבחר. ר’ יצחק מסיים את דרשתו במילים: הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ.
נראה שתשובתו של ר’ יצחק מדייקת את ההבנה וההגדרה של העם הנבחר כעם הקדוש. הנבחרות טומנת בחובה אחריות, היא טומנת בחובה איכויות ערכיות, המאמינות באמות מידה מוסריות, אנושיות, חברתיות. ה’ ייתן את הארץ לאשר ישר בעיניו. הזכות להיות עם סגולה, טומנת בחובה גם אחריות ובחינה מחודשת, חוזרת ומתחדשת את האופן שבו אנחנו מתנהגים ומתנהגות על האדמה שניתנה לנו.
הזכות והחובה באות לידי ביטוי בקריאה השנתית שלנו את פרשת בראשית, שכן בריאת העולם, כמוה כאפשרות לבחון מחדש את העשייה שלנו על פני האדמה, כמוה כשאלת האם הבריאה היתה ‘יש מאין’ או ‘יש מיש’.
השאלה ממה נברא העולם, אינה רק שאלה תיאולוגית, העוסקת באמונה בה’, אלא היא שאלה חברתית-מוסרית. זו שאלה המבקשת לבחון חדשים לבקרים את האופן שבו אנחנו חיים וחיות את חיינו, לבדוק את התהומות ואת האופן שבו נוכל לסדר את האלמנטים המרכיבים את חיינו, באופן שבו נוכל לקיים חיים טובים ומלאים כיחידים וכיחידות וכחלק מקהילה.
כבר יותר מחצי שנה אנחנו חיים וחיות בתחושה שלעיתים הקרקע נשמטת לנו מתחת לרגלים. מנסות ומנסים לבנות שגרה, שרגע אחר כך מופרת. נראה שהעולם כולו נכנס לסחרחרה, לאי וודאות עמוקה וארוכה. בימים כאלה, מרגיע לחשוב על הבריאה כמתקיימת יש מיש, שכן העולם על כל מלאותו נתון לנו, הטבע ממשיך במחזוריותו, אנחנו חיים בקרב בני משפחותינו, בקרב חברים וחברות, בתוך קהילה מוכרת. כך, שאין אנו צריכים וצריכות להיות חלוצות וחלוצים ולהחיות שממה, אלא מוטל עלינו לסדר מחדש את שניתן לנו, להביא את האור ולהגביל את חושך, להחזיר את התהום למקומה.
היסודות החשוכים והמפחידים, שנראה שבימים אלה מרימים ראש, הכרחיים לקיומנו, הם מאפשרים לאורות ולשלווה להתבלט ומדגישים את חשיבותם. אולם, כאשר היסודות הללו משתלטים על יסודות האור והאושר, הם עלולים להוות איום לתחושת הרווחה הנפשית שלנו. לפיכך, דווקא בימים אלה, האחריות לתיקון היא עלינו.
בששת ימי הבריאה, סידר ה’ את העולם, הגביל את יסודות החושך, נתן לתהום ולתנינים הגדולים מקום משלהם, מקום מובחן וברור. ה’ לא ביטל את היסודות הללו, הוא לא ניסה ליצור עולם מושלם, אלא עולם המאפשר קיום חי ונושם. קיום שיש בו מקום לסקרנות, ליצירה, להתפתחות ולסיפוק.
עלינו להמשיך את מלאכתו של ה’, למצוא מחדש את נקודת הראשית ולברוא את עצמנו מחדש, להיות שותפים לסדר החדש, לא זה הנכפה עלינו, אלא זה המכיר ומוקיר את יסודות הדמוקרטיה ומאפשר לה להתקיים ללא התהומות המאיימים לבולעה.
נעמי שמר, הכירה בחשיכה, שנראה שמאיימת לבלוע ולשתק, באובדן הדרך הביתה. היא מזמינה אותנו להתעורר כל בוקר, למצוא את הדרך הביתה ואז מן העפר, בצלם אנשים, לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
מי ייתן ונדע לקום כל בוקר ולברוא עצמנו מחדש, לא נפחד מהחושך, נלמד להגביל אותו כדי להעצים את האור. מי ייתן ונדע להתחיל מבראשית ולהמשיך ליצר איים של שפיות בתוך הכאוס הזמני.
