אין מוצרים בסל הקניות.

מעבר לתשלום
< חזרה

פרשת ויגש

מה בפרשה?

  • נאום יהודה – יהודה מתחנן לפני יוסף ומבקש ממנו שלא יגרום לאביו למות מצער ושלא ישאיר את בנימין אצלו. הוא מספר לו את כל קורותיהם, וכשיוסף שומע את דברי אחיו, הוא אינו יכול להתאפק עוד, פורץ בבכי וחושף את זהותו. הוא מעודד את אחיו לשוב לכנען להביא את אביהם כדי להינצל מהרעב ושולח איתם מתנות להם ולאביהם.
  • יעקב יורד למצרים – האחים שבים אל אביהם, ויעקב, בשומעו כי יוסף חי, מסכים לרדת מצרימה עם כל משפחתו – שבעים נפש. במצרים יוסף מקצה להם את ארץ גושן, ארץ מקנה, שכן הם רועי צאן.
  • יוסף קונה את אדמות מצרים – יוסף אוסף את כל הכסף שהובא אליו תמורת המזון ומכניסו לאוצר המלכות. לאחר כמה שנות רעב הכסף אוזל, ויוסף קונה בשם פרעה את אדמות כל הארץ פרט לאדמות הכוהנים.

_

אומנות בפרשה

אפשר להרחיב על הפרשה באופן ויזואלי באמצעות יצירות מאתר מדרש אומנות מבית קרן תל”י:

האחים מזהים את יוסף, ג’רארד פרנסואה

יעקב פוגש את יוסף, אמן לא ידוע

יוסף ויעקב, קיסס אל אנביאה

בפרשה הקודמת יוסף מתחבל תחבולה כדי להשאיר אצלו את אחיו האהוב בנימין כאשר שאר אחיו חוזרים לכנען. יהודה אוזר אומץ, ניגש אל יוסף ומספר לו את סיפור משפחתם. הוא מסיים בתיאור אחריותו לאחיו הצעיר:

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר

אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים.

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו.

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי

פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

בראשית מד, לב-לד

מדברים על זה

  • איזו אחריות קיבל עליו יהודה? נסו לשער מדוע חש שזו אחריותו כלפי אביו. (היזכרו בסיפור מכירת יוסף.)
  • נוסח ההתחייבות של יהודה לאביו שונה מאוד מהניסוח שלנו היום. הוא אומר: “אם לא אביאנו אליך, וחטאתי לאבי כל הימים”. איך אתם הייתם מביעים ומנסחים קבלת אחריות דומה?
  • באילו מקרים יש צורך להגדיר קבלת אחריות והבעת מחויבות בצורה ברורה (בכתב או בעל-פה)? תנו דוגמאות שונות, מחייכם או ממקרים אחרים.

במשל שלפניכם החכמים מראים מתי אנשים נוטים לקבל עליהם אחריות ומתי הם מתנערים ממנה.

 

הָיֹה הָיָה מֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם עֲנָבִים.

אֶת הַכֶּרֶם הִשְׂכִּיר הַמֶּלֶךְ לְאָדָם אַחֵר, כְּדֵי שֶׁיְּטַפֵּל בּוֹ.

הַשּׂוֹכֵר הָיָה עוֹבֵד בַּכֶּרֶם, בּוֹצֵר [קוֹטֵף] אֶת הָעֲנָבִים וּמֵכִין מֵהֶם יַיִן.

אֶת הַיַּיִן הֵבִיא הַשּׂוֹכֵר לַמֶּלֶךְ.

כְּשֶׁהַיַּיִן הָיָה טוֹב, הָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר: “כַּמָּה טוֹב הַיַּיִן שֶׁלִּי!”

כְּשֶׁהַיַּיִן הָיָה רַע, הָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר: “כַּמָּה רַע הַיַּיִן שֶׁל הַשּׂוֹכֵר שֶׁלִּי!”

אָמַר לוֹ הַשּׂוֹכֵר:

“אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁהַיַּיִן טוֹב – אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא שֶׁלְּךָ,

וּכְשֶׁהַיַּיִן רַע – אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא שֶׁלִּי?

גַּם כְּשֶׁהַיַּיִן טוֹב וְגַם כְּשֶׁהוּא רַע – שֶׁלְּךָ הוּא, מֵהָעֲנָבִים שֶׁלְּךָ!”

על פי מדרש קהלת רבה, פרשה ו, י

מדברים על זה

  • מתי קיבל עליו המלך אחריות ליין ומתי התנער ממנה? האם הוא לא ידע את מה שהשוכר אמר לו?
  • אנשים רבים נוטים להסיר מעליהם אחריות לכישלונות וכנגד זאת לאמץ הצלחות גם אם לא קרו בזכותם. מצאו דוגמאות למקרים שבהם התנהגות זו בולטת במיוחד. נסו להיזכר באירועים שקרו במדינה ושבהם בעלי סמכויות ותפקידים לא קיבלו עליהם אחריות לאסונות (אסון מירון, האסון בנחל צפית וכדומה).
  • כיצד קבלת אחריות לטעויות בכוחה להביא לידי צמיחה אישית?

הוּא [הִלֵּל] הָיָה אוֹמֵר:

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי?

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי?

וְאִם לֹא עַכְשָׁו, אֵימָתַי?

משנה, מסכת אבות, פרק א, משנה יד

 

הוּא [רַבִּי טַרְפוֹן] הָיָה אוֹמֵר:

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר,

וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

משנה, מסכת אבות, פרק ב, משנה כא

מדברים על זה

  • במשנה הראשונה מובאות שלוש אמירות של הלל הזקן. הסבירו כל אחת מהאמירות. מה הקשר ביניהן?
  • לפי הלל, מי אמור לקבל עליו אחריות, ומה הדרך הנכונה לעשות זאת?
  • במשנה השנייה רבי טרפון מביא שתי אמירות משלימות – הסבירו איך הן משלימות זו את זו. הביאו דוגמה ל”מלאכה”, מטלה קטנה או גדולה שעליכם לעשות (בבית הספר, בבית ועוד). הסבירו למה לא עליכם לגמור את המלאכה, ומדוע אינכם בני חורין לבטל ממנה.

 

משימה: צרו סטיקר או מגנט של אחת האמירות עם איור מתאים. חשבו היכן כדאי לשים את הסטיקר או המגנט כך שיזכיר לכם כיצד לנהוג.

מי אחראי?

“לא אכפת לי מי עשה את זה, את אחראית”, אמרה אימא.

שירה התרגזה: “אבל למה אני? עמדנו בכל הכללים שאמרת שהם תנאי למסיבה, לא עשינו יותר מדי רעש, וגם ניקינו את הבית. שני ילדים שיחקו בכדור ושברו בטעות את העציץ של השכנים למרות שביקשתי מהם לא לשחק בו. למה אני היא שצריכה לקנות עציץ חדש?”

“את זוכרת, כשביקשת רשות לעשות מסיבה בבית, התחייבת שתשמרו שלא יהיה רעש ולא יהיה נזק. בעצם הפרת את ההתחייבות שלך. אם לא יכולת לשלוט במה שעושים הילדים – איך יכולת להתחייב? מצידי בקשי מהם לשלם, זו ההחלטה שלך. את קונה עציץ חדש לשכנים”.

שירה הסתובבה והלכה בכעס. היא קיבלה עליה אחריות למה שהיא יכולה להיות אחראית לו, אבל יש דברים שהם מעבר לשליטתה. מה היא הייתה צריכה לעשות? לעצור אותם בכוח שלא ייכנסו לחצר? אבל את אימא שלה היא לא תשכנע…

מדברים על זה

  • מה אתם חושבים? מי אחראי לנזק – שירה או הילדים ששברו את העציץ? ולמה?
  • האם לפי דעתכם שירה טעתה כאשר התחייבה לפני הוריה שלא יהיה רעש ולא יהיה נזק?
  • האם לפי דעתכם הציפייה של ההורים מוגזמת? נמקו.
  • אילו הוריכם היו מרשים לכם להזמין חברים לבית בהיעדרם בתנאי שתקבלו עליכם אחריות, הייתם עושים את זה? איך הייתם מרגישים?

 

משימה: כתבו כרטיס עם דברי התנצלות של שירה לשכנים. הכרטיס יוצמד לעציץ החדש שהיא תיתן להם.

ילד: היום המורה ציינה שאני אחראי! אימא: יופי, כל הכבוד. ספר מה קרה. ילד: הייתי אחראי לשבירת החלון בכיתה...

לאחר שאמר יהודה את דבריו המרגשים והזכיר את צער אביו, יוסף מחליט כי הגיע הזמן לחשוף את זהותו לפני אחיו. לפני שהוא עושה זאת, המשנה למלך מצרים, האיש החשוב והנישא, מתרגש כל כך, עד כי הוא פורץ בבכי:

 

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא

הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי

וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי

וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

בראשית מה, א-ג

מדברים על זה

  • מדוע לדעתכם ביקש יוסף להוציא את האנשים בהתוודעו אל אחיו? האם התבייש בבכיו או להפך – רצה להביע את רגשותיו ברגע הנכון? מה דעתכם?
  • באילו נסיבות אתם בוכים? האם יש אנשים שלא הייתם רוצים שיראו אתכם בוכים? הסבירו למה.
  • בכי של מבוגרים, בעיקר גברים, נחשב בחברות מסוימות דבר שלילי. האם אתם מסכימים עם תפיסה זו? מדוע לדעתכם יש חברות שרואות בכך דבר בעייתי? אם אתם רואים בזה משהו חיובי, איך תעודדו אחרים לבכות כשיש להם צורך לבכות?
  • בשיר הילדים המפורסם דני גיבור של המשוררת מרים ילן שטקליס כתוב: “אימא אמרה לי: דני/ ילדי הוא גיבור ונבון/ ילדי לא יבכה אף פעם/ כפתי קטון”. מילים אלו מבטאות את המסרים של הסביבה. השיר נכתב לפני עשרות שנים. באיזו מידה אתם מרגישים שהחברה כיום עדיין דוגלת בגישה זו?
  • האם לדעתכם יש הבדל בין הגישה לבכי של בנים ובין הגישה לבכי של בנות? מה דעתכם?

לעיתים בכי של אחרים מעורר אצלנו רגשות, והם גורמים לנו להצטרף לבכי, כמסופר באגדה:

 

מַעֲשֶׂה בְּאִישָׁהּ אַחַת, שְׁכֶנְתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁמֵּת בְּנָהּ וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה.

שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל קוֹלָהּ וּבָכָה עִמָּהּ יַחַד, עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו.

על פי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קד, עמוד ב

מדברים על זה

  • למה לדעתכם בכה רבן גמליאל?
  • נסו להסביר למה לפעמים בכי או עצב של אדם אחר מעוררים בנו בכי או עצב.
  • היכולת לחוש את כאבו של האחר היא אמפתיה. האם קרה לכם שהרגשתם אמפתיה לאדם אחר? כיצד הבעתם את תחושותיכם? כיצד אתם מעדיפים שיביעו אמפתיה כלפיכם?
  • מדרש אחר מסביר שהסיבה שרבן גמליאל בכה הייתה שכאשר שמע את קול הבכי של שכנתו, נזכר בחורבן המקדש ולכן בכה גם הוא. לפעמים בכי מתחיל בדבר קטן, כמו מכה קטנה, ומתגבר לתחושה חזקה של עצב על דברים גדולים יותר. למה לדעתכם יש צורך בדבר הקטן כדי לעורר בכי על הדברים הגדולים? ובכלל, למה לפעמים אנחנו צריכים “עזרה” כדי להוציא את הבכי שלנו?
  • על פי הפירוש של המדרש, הבכי של האישה הוא בכי על כאב פרטי, והבכי של רבן גמליאל על חורבן בית המקדש הוא בכי על כאב לאומי. עם איזה סוג בכי קל לכם יותר להזדהות?
  • מה יכול לעורר אצלכם הזדהות עם כאב של מישהו אחר? כיצד נוכל ליצור בתוכנו אמפתיה והזדהות עם תחושות של אדם אחר שאינן מוכרות לנו מהחיים שלנו?

עָמַדְתִּי בַּצַּד וּבָכִיתִי

וְנָזְלוּ לִי דְּמָעוֹת

וְהַדָּבָר שֶׁהֲכִי רָצִיתִי:

שֶׁתַּפְסִיקוּ לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת.

 

שֶׁלֹּא תִּשְׁאֲלוּ מָה קָרָה

וְלֹא אִם כּוֹאֵב לִי נוֹרָא

וְלֹא תַּגִּידוּ שֶׁזֶּה לֹא הָיָה קוֹרֶה

אִם בִּמְקוֹם לְהִתְרוֹצֵץ

הָיִיתִי יוֹשֵׁב וְקוֹרֵא.

 

כִּי כְּשֶׁאֲנִי בּוֹכֶה לִפְעָמִים

וְאַתֶּם בֶּאֱמֶת רוֹצִים לַעֲזֹר –

רַק תְּחַבְּקוּ אוֹתִי בְּשֶׁקֶט

עַד שֶׁהַכֹּל יַעֲבֹר.

 

יהודה אטלס, והילד הזה הוא אני, כתר, 1977 עמ’ 16

מדברים על זה

  • אל מי לדעתכם פונה הילד בשיר? מה הוא מבקש מהם?
  • למה לדעתכם הוא אינו רוצה שישאלו אותו שאלות? מה נותן החיבוק שהוא מבקש והשאלות או הטפות המוסר אינן נותנות?
  • יש אנשים שכשהם בוכים, הם דווקא רוצים שישאלו אותם שאלות או ייתנו להם עצות. אם כן, כיצד ניתן לדעת איך לעזור למישהו באופן שבו הוא רוצה שיעזרו לו כשהוא עצוב?
  • אילו עוד תגובות מהסביבה יכולות להיות לבכי? איך אתם הייתם רוצים שינהגו כלפיכם כשאתם עצובים?

 

משימה: כתבו דף יומן, וספרו בו על מקרה שגרם לכם עצב או בכי. ספרו מה קרה, איך נהגו כלפיכם האנשים שרצו לעזור לכם ואיך הייתם רוצים שינהגו כלפיכם.

אורי נכנס לחדר של אחותו דנית וראה אותה עושה פרצופים משונים מול המראה.

“מה את עושה?” שאל אותה אורי.

“אני מתאמנת על לבכות”, אמרה דנית.

“מתאמנת על לבכות?” חזר אורי בפליאה על דבריה, “למה?”

דנית סיפרה לאורי שהיום הכיתה שלה נפרדה מאחת החברות שלה שעוברת ללמוד בבית ספר אחר. כל החברות האחרות בכו, ורק דנית לא בכתה. החברה שעוזבת אמרה שלא יפה שהיא לא בכתה. אבל דנית הייתה באמת עצובה, רק הדמעות לא יצאו לה.

“הן לא יוצאות כשאני עצובה!” אמרה דנית, “ואז לא יודעים שאני עצובה או לא מאמינים לי”.

“ואצלי זה הפוך”, אמר אורי. “הרבה דברים גורמים לי לבכות – התרגשות, שמחה, לחץ, עלבון, כעס. הדמעות כל הזמן מופיעות”.

“איזה כיף לך”, אמרה דנית.

“זה לא כיף בכלל”, אמר אורי. “יש ילדים שצוחקים עליי שאני בכיין”.

“אז מה אפשר לעשות?” שאלה דנית, “אם כשאתה בוכה לועגים לך, ואם כשאני לא בוכה, כועסים עליי, מה אפשר לעשות?”

מדברים על זה

  • למה דנית אינה מרוצה מכך שהיא אינה בוכה, ולמה אורי אינו מרוצה מכך שהוא בוכה בקלות?
  • דנית ואורי אינם יודעים מה לעשות – הסביבה שלהם אינה מקבלת את הבכי ואינה מקבלת את אי-הבכי. מה הייתם מייעצים להם?
  • האם לדעתכם יש חיסרון בבכי רב או באי-בכי? הסבירו. מה היתרונות בכל אחד מהמצבים?
  • מה לדעתכם הציפיות של הסביבה שלכם מכם בעניין הבכי? האם מצפים מכם לבכות או לא לבכות? איך אתם מרגישים כלפי ציפייה זו?
  • מה ניתן ללמוד מהסיפור על דנית ואורי על האופן שבו אנחנו מגיבים לילדים אחרים שבוכים הרבה או שאינם בוכים בכלל?

יעקב ומשפחתו נאלצים לעזוב את ארצם בגלל הרעב ולעבור לארץ מצרים:

וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ.

וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן

וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.

בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.

בראשית מו, ה-ז

 

מדברים על זה

  • לפני שירד יעקב עם כל משפחתו למצרים, הוא שלח את בניו להביא משם אוכל. מדוע לדעתכם הוא נשאר בכנען?
  • מה הסיבות שבגללן אנשים מהגרים מארץ לארץ?
  • מה הקשיים המצפים לאדם המהגר לארץ חדשה? אם תוכלו, הביאו דוגמאות מהמשפחה או מכרים.
  • כיצד אנחנו יכולים לעזור לעולים חדשים או למהגרי עבודה?

חוה אלברשטיין עלתה בילדותה עם משפחתה מפולין למדינת ישראל. היא כתבה ושרה כמה שירים על התחושות והחוויות של המהגרים.

 

מהגרים

מילים: חוה אלברשטין

 

הם נוסעים בעקבות החום,

הם נוסעים בעקבות מכתב,

הם בורחים מאימת בצורת או רעב.

הם בורחים משנאת חינם,

לפעמים מגרשים אותם.

הם חושבים, מה שאין לי פה

יהיה לי שם.

 

מהגרים, מהגרים…

 

שוב שיירות יוצאות לדרך,

החרדה בעיניים.

חוצים ימים וגבולות,

מי מלווה אותם בדרך –

הציפורים שבשמיים,

הכוכבים בלילות.

 

הם חולמים בשפה אחת

מדברים בשפה שנייה

הילדים מביאים הביתה עוד שפה.

הם נוסעים בעקבות הבן,

והבן בעקבות האב.

הם כמו חלזונות נושאים

ביתם על גב.

 

מהגרים, מהגרים…

 

שוב שיירות יוצאות לדרך,

החרדה בעיניים

הולכים ימים ולילות.

מי מלווה אותם בדרך –

שירים על דם ועל יין,

ומנגינות עצובות.

 

הם בורחים מקדרות הסתיו,

הם נושאים תינוקות על גב,

הם הולכים בעקבות

חלום חדש עכשיו.

 

את גן עדן איבדו מזמן,

עץ הדעת בלבל אותם,

ומאז הם בדרך מחפשים את הגן.

 

להאזנה לשיר

מדברים על זה

  • הגירה היא דבר קשה ומורכב. לפי השיר, אילו סוגים של מהגרים יש? מה הקשיים המשותפים לרבים מהם?
  • האם אתם מכירים אנשים שהיגרו מארץ לארץ במשפחתכם, בשכונתכם או בכיתתכם? מה גרם להם להגר? מדוע בחרו להגר דווקא לארץ שאליה הגיעו? מדוע היגרו על אף הקשיים שהזכרנו?
  • על פי השיר, המהגרים “מחפשים את הגן” – מהו לדעתכם חלום “גן העדן” המניע אנשים להגר לארץ אחרת? כיצד לדעתכם אפשר לבחון אם באמת החלום התגשם או לא?

 

משימה: ראיינו קרוב משפחה או חבר שהיגר.

אורנה בן עמי, שורשים, ברזל מרותך, 1999

מדברים על זה

  • מה אתם רואים ביצירה? מה הקשר בין שני החלקים שלה? (מה מסמלת המזוודה, ומה מסמלים השורשים?)
  • מה לדעתכם רצתה הפסלת להביע בחיבור בין שני היסודות האלה?
  • חשבו על מהגרים: באיזה מובן המזוודה היא חלק מהמהות שלהם? באיזה מובן השורשים הם חלק מהמהות שלהם? האם לדעתכם החשיבות והעוצמה של אחד החלקים משתנה עם השנים? הסבירו מדוע.

 

משימה: אילו הייתם צריכים להגר, אילו עשרה חפצים הייתם רוצים לקחת איתכם במזוודה? כתבו רשימה או ציירו את החפצים שהייתם אורזים במזוודה שלכם.

יצירת מילים – אחריות 

יהודה קיבל עליו אחריות לבנימין אחיו. ערכו תחרות בין קבוצות: על התלמידים להרכיב מילים רבות ככל האפשר מהאותיות במילה אחריות (לדוגמה: אחר, אח, את).

חושפים את הזהות 

בפרשה שלנו גילה יוסף לאחיו מיהו. הקרינו חידון בנושא דמויות בתנ”ך. לכל דמות שישה רמזים. חשפו בכל פעם רמז אחד, עד שהתלמידים יגלו מי הדמות.

להפעלה כתחרות: התלמידים יכתבו על דף את הניחוש שלהם ואת מספר הרמז בו ניחשו. בסוף בדקו מי התלמידים שגילו את הדמות המסתתרת ברמז המוקדם ביותר.

אתר פרשת השבוע הופק בתמיכתם הנדיבה של הלמוט ואווה ווליש, הלנדייל, פלורידה