פרשת כי תשא

סבלנות היא תכונה חשובה, אך מעטים בני האדם ששומרים על סבלנות בכל מצב. אדם כזה היה הלל הזקן שחי לפני כאלפיים שנה. הנה לדוגמה סיפור על סבלנותו.

מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהִמְּרוּ (התערבו) זֶה אֶת זֶה.

אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט (ירגיז) אֶת הִלֵּל יְקַבֵּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז (מטבעות כסף).

אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיט אוֹתוֹ.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ אוֹתוֹ אָדָם וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ.

אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?

נִתְעַטֵּף הִלֵּל בְּבֶגֶד וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? 

אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל.

אָמַר לוֹ הִלֵּל: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.

– מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים בְּצוּרַת בֵּיצָה?

אָמַר לוֹ הִלֵּל: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם מְיַלְּדוֹת חֲכָמוֹת.

הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?

נִתְעַטֵּף הִלֵּל וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?

אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל.

אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.

– מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶם שֶׁל אַנְשֵׁי הָעִיר תַּדְמוֹר רַכּוֹת וְחוֹלָנִיּוֹת?

אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁגָּרִים בֵּין הַחוֹלוֹת.

הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?

נִתְעַטֵּף הִלֵּל וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?

אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל.

אָמַר לוֹ הִלֵּל: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.

– מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִיקִיִּים רְחָבוֹת?

אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁגָּרִים בְּבִצּוֹת.

אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעַס.

נִתְעַטֵּף הִלֵּל וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כָּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ לִשְׁאֹל שְׁאַל.

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא הִלֵּל, שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתְךָ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל?

אָמַר לוֹ הִלֵּל: הֵן.

אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כָּמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל.

אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה?

אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּגְלָלְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.

אָמַר לוֹ הִלֵּל: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ (הירגע). עָדִיף שֶׁתְּאַבֵּד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וַאֲפִלּוּ עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, הָעִקָּר לֹא לִגְרֹם לְכַעַס.   

על פי תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל, עמוד ב

הסבלנות מרה היא, אך פירותיה מתוקים.

פתגם אתיופי

מדי פעם היו הורי לוקחים אותי עמהם כשיצאו “העירה”, כלומר לרחוב המלך ג’ורג’ או לרחוב בן-יהודה, אל אחד משלושה או ארבעה בתי-קפה […] היה עלי לא להפריע. להיות לא קיים. שקוף.

שיחות בתי הקפה שלהם נמשכו לפחות שבעים שעות רצופות בכל פעם, ועלי היה לגלם במשך כל אותו נצח תפקיד של נוכחות חרישית עוד יותר מאשר המאוורר הסובב בהמהום על התקרה. העונש על הפרת אמונים בנוכחות זרים עלול היה להיות מעצר בית מוחלט הנכנס לתוקפו יום יום מיד עם שובי מבית הספר ולמשך שבועיים, או ביטול הרשות לשחק עם חברים, או שלילת זכות קריאת ספר לפני השינה בעשרים הלילות הבאים. ואילו הפרס הגדול על מאה שעות בדידות היה גלידה. או אפילו

תירס. […]

אולי כך, בבתי הקפה, על רקע שיחות אינסופיות בין הורי לבין ידידיהם על פוליטיקה ועל היסטוריה, על פילוסופיה ועל ספרות, על מאבקי הפרופסורים באוניברסיטה ועל קנוניות של עורכים ומו”לים, שיחות שאת תוכנן לא יכולתי להבין, אולי באשמת הבדידות והשיממון, הפכתי אט אט להיות מרגל קטן.

פיתחתי לי משחק חשאי, משחק שיכולתי לשחק בו שעות על שעות בלי לזוז ממקומי, בלי אף הגה, בלי שום אבזרים, ואף בלי עיפרון ונייר: הייתי מסתכל באנשים הזרים שבבית הקפה ומנסה לנחש, על-פי בגדיהם ותנועותיהם, על-פי העיתון שקראו ועל פי הכיבוד שהזמינו, מי כל אחד מהם, ומניין בא, ומה הוא עושה בדרך כלל ומה עשה לפני שבא לבית הקפה הזה ולאן הוא הולך מכאן? […] והייתי ממציא להם, לבאי בית הקפה, על-פי סימנים חיצוניים ספורים ולא ודאיים, סיפורי חיים מפותלים ואף מסמרי שיער […] כך, ככל הנראה, החלו חיי הכתיבה שלי: בבתי-הקפה. בציפייה לגלידה או לתירס.

עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך, כתר, ירושלים 2002, עמ’ 466–469

החכמים התקשו להבין כיצד דווקא משה, האיש שהביא את דבר אלוהים לעם, שבר את הלוחות שנשאו אותו. הם ניסו למצוא ערך גם במעשה השבירה:

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לִפְעָמִים בִּטּוּל הַתּוֹרָה – דַּוְקָא הוּא יִסּוּדָהּ (בנייתה, הקמתה).

וּמֵהֵיכָן לוֹמְדִים זֹאת?

שֶׁכָּתוּב: אָמַר לוֹ הַקב”ה לְמֹשֶׁה: “עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ”.

“אֲשֶׁר” פֵּרוּשׁוֹ יִשַּׁר כֹּחֲךָ (טוב מאוד) שֶׁשִּׁבַּרְתָּ.

על פי תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צט, עמוד א

כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן – סיפור חסידי

האחים רבי זושא ורבי אלימלך נדדו ממקום למקום בלי שם ורכוש כדי לעסוק בתיקון העולם.

פעם אחת באו אל כפר אחד ולנו באחד הבתים. באמצע הלילה ראו כי בעל הבית בא לביתו והדליק את הנר על השולחן כדי שיוכל לתקן את מעילו.

אז שמעו כי בעלת הבית קוראת לבעלה ואומרת: “מהר ותקן את המעיל. כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן”.

אמרו האחים זה לזה: “האם שמעת את דבריה? דבר גדול למדנו כאן – כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן”.

על פי האתר “זוּשא”, במקור – שיח שרפי קודש, חלק ב

פירושי מילים

תיקון העולם – הפיכת העולם לטוב יותר

אין דבר

מילים ולחן: נעמי שמר

אִם אֲנִי תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ

מְאַבֵּד אֶת הַצָּפוֹן

וְסוּפָה גְּדוֹלָה עוֹבֶרֶת

מְבַשֶּׂרֶת שִטָּפוֹן

וַאֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ

מָה יָבִיא לִי הַמָּחָר

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ

מְנַחֵם אוֹתִי וְשָׁר.

אֵין דָּבָר

אֵין דָּבָר יוֹתֵר שָׁלֵם מִלֵּב שָׁבוּר

וְיוֹתֵר זוֹעֵק מִן הַדְּמָמָה.

לֵב שָׁבוּר וְלֵב פָּצוּעַ

לֵב עָיֵף מִדִּבּוּרִים

הוּא יוֹדֵעַ אַהֲבָה

שֶנִּקְנְתָה בְּיִסּוּרִים

וּכְשֶׁהוּא כִּמְעַט שׁוֹקֵעַ

וְהַמַּיִם עַד צַוָּאר

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹךְ הַחֹשֶךְ

מְנַחֵם אוֹתוֹ וְשָׁר.

אֵין דָּבָר

אֵין דָּבָר יוֹתֵר שָׁלֵם מִלֵּב שָׁבוּר

וְיוֹתֵר זוֹעֵק מִן הַדְּמָמָה.

אִם בְּתֹם דְּמָמָה זוֹעֶקֶת

לִפְעָמִים אֲנִי נִשְׁבָּר

מְנַחֵשׁ אֶת הֶעָתִיד

אֲבָל זוֹכֵר אֶת הֶעָבָר

אָז בְּתוֹךְ הָרֵי הַחֹשֶׁךְ

שֶׁסּוֹגְרִים עָלַי רַכּוֹת

מַשֶּׁהוּ תָּמִיד אוֹמֵר לִי

לְהַמְשִׁיךְ וּלְחַכּוֹת.

אֵין דָּבָר

אֵין דָּבָר יוֹתֵר שָׁלֵם מִלֵּב שָׁבוּר

וְיוֹתֵר זוֹעֵק מִן הַדְּמָמָה.

להאזנה לשיר

הזדמנות שנייה: חידת כתב סתרים

הקרינו מצגת של חידה בכתב הסתרים א-ת ב-ש. הסבירו את הכלל של כתב הסתרים: האות הראשונה של האל”ף-בי”ת מוחלפת באחרונה, האות השנייה מוחלפת באות שהיא לפני האחרונה, וכן הלאה (ומכאן השם א-ת ב-ש). אפשר להיעזר במקרא.

הביטוי שמתקבל הוא: “כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן”.

לאחר הפתרון שאלו את התלמידים מה הקשר של החידה לפרשה.

הסבירו: לאחר שהעם חטא בחטא העגל, אלוהים רצה להשמיד את בני ישראל, אך משה ביקש ממנו שיסלח להם וייתן להם הזדמנות שנייה. אלוהים נעתר לבקשתו. כמו שאלוהים נתן לבני ישראל הזדמנות שנייה, גם אנחנו יכולים לתת הזדמנות שנייה לעצמנו כל עוד אנחנו בחיים (“הנר דולק”). אם עשינו משהו שאנחנו מתחרטים עליו או אם יש לנו הרגל שלילי, אנחנו יכולים לשנות את דרכינו.