פרשת שמות

חמלה אינה בהכרח מולידה מעשה. כמו המעשה הלא מובן מאליו של בת פרעה, גם באגדה שלפנינו הגיבור פעל מתוך חמלה.

מעשה בחסיד ושמו אַבָּא תַּחֲנָה שהיה מהלך בדרך אל עירו בערב שבת, וחבילתו מונחת לו על כתפו. והינה, בעודו מהלך והשבת קרבה, פגש אדם מוּכֵּה שְׁחִין מוּטָל בפרשת דרכים.

ביקש החולה מאבא תחנה שיעשה איתו חסד ויעזור לו להיכנס העירה.

אבא תחנה הבין שלא יוכל לעזור לחולה וגם לשאת את החבילה שהייתה חשובה לפרנסתו.

הוא התלבט: אם יניח את החבילה בדרך ויעזור לחולה, החבילה עלולה להיגנב והוא יפסיד את פרנסתו, ואם יניח את החולה לבדו בדרך וימהר לביתו בטרם תיכנס השבת, יעשה מעשה בלתי ראוי, שהרי מוכה השחין עלול למות.

מה עשה? המליך יצר טוב על יצר רע – הניח את החבילה בצד הדרך ועזר לו לחולה להיכנס העירה, ואחר כך חזר ונטל את חבילתו ונכנס לעיר עם דִמדומי החמה (כשהשבת עמדה להיכנס).

היה מהלך בעיר, והחבילה הגדולה בידו.

התפלאו תושבי העיר ואמרו: האם זהו אבא תחנה החסיד? הייתכן שמחלל הוא את השבת? (לפי ההלכה היהודית, אין מטלטלים חפצים בשבת.) וגם אבא תחנה בעצמו הרהר בליבו: האם ייתכן שחיללתי את השבת?

מייד נעשה לו נס, השמש לא שקעה, והשבת לא נכנסה עד שהגיע לביתו.

יצאה בת קול ואמרה לו: לך אכול בשמחה את סעודת השבת, מעשיך התקבלו ואת שְׂכָרְךָ עתיד אתה לקבל.

על פי קהלת רבה, פרשה ט

פירושי מילים

מוכה שחין – חולה במחלת עור שהמראה שלה לא נעים

המליך – הִשליט

יצר טוב – הדחף לעשות טוב

יצר רע – הדחף לעשות רע או את מה שכדאי ונוח לעשות

דמדומי החמה – שעת שקיעת השמש

המורה החדשה

שלומית כהן אסיף

מיקה המורה החדשה

ישבה לבדה בחדר המורים

כל ההפסקה

ואף אחד לא דיבר איתה.

היא לא צחקה

רק לגמה תה ושתקה

והסתכלה בכוס ובמגש

ואכלה מן השקית

פרי מיובש.

אולי מחר

אגש אליה ואלחש:

”מיקה, גם אני הייתי

תלמיד חדש.”

שלומית כהן אסיף, לפעמים בגשם לפעמים בלב, כתר, ירושלים 1990

בסיפור המקראי, בת פרעה חמלה על התינוק ואימצה אותו, אך אנשים רבים בחרו להביע את החמלה והדאגה לתינוקות הזקוקים להם גם בלי לאמץ אותם. צפו בסרטון המציג את סיון אלמוז שמתנדבת בעמותה “חיבוק ראשון”. העמותה שמה לה למטרה לדאוג לתינוקות נטושים בבתי חולים עד שיימצא להם בית ולתת להם את המגע האנושי שהם זקוקים לו כדי להתפתח כראוי.

בשואה היה אסור לחלוטין לסייע ליהודים או להציל אותם, ומי שנתפס כשהוא עושה זאת הוצא להורג. למרות זאת עשרות אלפי אנשים לא יהודים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, והם כונו חסידי אומות העולם. להלן סיפור אחד מני רבים על אדם כזה.

תשעה חודשים בבור

אנטון סוחינסקי היה אדם מנודה ומתבודד. היו שכינו אותו “שוטה הכפר”. הוא מעולם לא התחתן וחי – בדוחק תמידי – בבית קטן וצנוע בעיירה זבורוב שבאוקראינה. שכניו לעגו לו בשל אופיו העדין ואהבתו לכל היצורים החיים. אך כאשר כל אמות המוסר קרסו וכשהרוב המוחלט של האנשים הפנו ליהודים את גבם באדישות או אף השתתפו ברצח, היה זה אנטון סוחינסקי – “שוטה הכפר” – אשר דבק באמונתו, ובניגוד לשכניו, שמר על הערכים האנושיים הבסיסיים. ללא כל עזרה או סיוע הצליח להציל את חייהם של שישה אנשים.

ביוני 1943, לאחר שפשטו שמועות שהגרמנים עומדים לחסל את כל יהודי זבורוב, הכניס אנטון למרתף שבחצרו את ארבעת בני משפחת צייגר שכניו, אשה נוספת שהיתה חברה של המשפחה ונערה צעירה נוספת בשם אווה הלפרין. כשהגיעו לביתו של סוחינסקי גילו שהוא כבר מסתיר במקום נערה בת 16 בשם ציפורה שטוק.

בסופו של דבר גילו שכניו של סוחינסקי את היהודים המסתתרים והחלו להציק להם ולמצילם, ולסחוט מהם כספים כתנאי שלא יסגירו אותם. כאשר יצחק צייגר החליט שלא להיענות עוד לסחיטה מצד הכפריים, שלף אקדח והתפתח קרב יריות במסגרתו נהרגה האשה שהסתתרה עמם.

מחשש שהגרמנים הבחינו ביריות ומנקמה מצד השכנים, החליטו המסתתרים להימלט מהמקום. אך השלג והכפור והעוינות וחוסר שיתוף הפעולה מצד הכפריים בהם נתקלו בנדודיהם אילצו אותם לחזור אל ביתו של סוחינסקי. הוא שמח בחזרתם והסתיר אותם בעליית הגג עד אשר סיים לחפור עבורם, בעזרתו של יצחק זייגר, מקום מסתור תת-קרקעי חדש.

במשך תשעה חודשים הם נותרו דחוסים בתוך חור חשוך באדמה, ללא מרחב לזוז ורק מנורת נפט קטנה האירה להם מעט בחשכה. הפחד להיתפס היה כה רב שהם לא העזו לצאת מן המחבוא אפילו פעם אחת. סוחינסקי היה מביא להם כל מזון שהצליח להשיג, והיה מפנה את הסיר ששימש לצרכים. מציאת מזון עבור שישה אנשים היתה משימה כמעט בלתי אפשרית עבור אדם עני כמו אנטון. במקביל, צריך היה להתמודד כל העת עם הסכנה שייחשף על ידי שכניו או על ידי הגרמנים. והסכנה היתה רבה. פעם אפילו הגיעה יחידת שיטור מקומית והגרמנים חיפשו אצלו וחקרו אותו. בפעם אחרת חיפשו הגרמנים במרתף ליד המחבוא והיהודים המסתתרים תחבו סמרטוטים לפיהם על מנת שלא להשמיע קול. לו היו מתגלים, היה זה לא רק סופם, אלא גם סופו של מצילם.

לבסוף הגיע יום השחרור ודלת המסתור נפתחה. לאחר רגע של חרדה – מחשבתם הראשונה של המסתתרים היתה שהמחבוא נתגלה – נרגעו כשראו את פניו המחייכות של אנטון. רק אז יצאו סוף סוף מהחור הקטן באדמה בפעם הראשונה מזה תשעה חודשים. לאחר חודשים של חוסר תזוזה בקושי הצליחו ללכת על רגליהם ולאחר תקופה ארוכה בחשיכה, סונוורו מאור השמש.

לאחר השחרור נשארו ששת האנשים יחד לזמן מה. אחר כך פנו איש איש לדרכו ובנו חיים חדשים: משפחת צייגר היגרה לארצות הברית, אווה הלפרין נסעה לאורוגוואי וציפורה שטוק עלתה לישראל.

אנטון סוחינסקי הוכר על ידי יד ושם בתור חסיד אומות העולם ב-1974.

מתוך אתר יד ושם

פרדוקס הבחירה

חשבתם פעם שאילו רק היה לכם מבחר גדול יותר של בגדים בחנות, חוגים או משחקים, הייתם מצליחים לבחור בקלות רבה יותר? חשבו שוב. צפו בסרטון המציג את הפרדוקס הפסיכולוגי – עודף היצע דווקא מבלבל ואינו מסייע להחלטה.

פנטומימה: חמלה

חלקו את התלמידים לארבע קבוצות. כל קבוצה תקבל דף, ובו מתואר מצב מתוך הפרשה שהקבוצה צריכה להציג בפנטומימה. שאר התלמידים צריכים לגלות את המצב המוצג.

אחר כך שבו עם תלמידים במעגל ושאלו אותם:

• מה היה משותף לכל המצבים שנבחרו מן הפרשה? (נסו לכוון אותם לשיחה על דאגה לזולת ואכפתיות.)
• האם עם ישראל היה קיים היום אילו המיילדות או בת פרעה היו מחליטות שמסוכן מדי לרחם על האחר ושחשוב יותר שישמרו על עצמן? מה המסר לחיים שלנו?