פרשת שמיני

שאנטי

מילים: רן כהן אהרונוב

לחן: יאיא כהן אהרונוב

(מתוך ילדי בית העץ)

שָׁאנְטִי, הַחֲתוּלָה שֶׁלָּנוּ, מֵתָה שִׁלְשׁוֹם
הִתְהַפַּכְתִּי בַּמִּטָּה, לֹא הִצְלַחְתִּי לִישֹׁן
אָמְרוּ לִי שֶׁעַכְשָׁו שָׁאנְטִי בַּשָּׁמַיִם
אוּלַי הִיא תִּפְגֹּשׁ שָׁם אֶת סַבָּא אֶפְרַיִם?
לְאִמָּא זָלְגָה דִּמְעָה, אֲנִי רָאִיתִי
הִיא מָצְאָה
וְאִמְּצָה אֶת שָׁאנְטִי עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי.

שָׁאנְטִי, אוֹ שָׁאנְטִי
שָׁאנְטִי הַיָּפָה
אֵיךְ הִיא אוֹהֶבֶת לְגָרֵד
אֶת הַסַּפָּה
שָׁאנְטִי, אוֹ שָׁאנְטִי
פִּתְאוֹם הִיא מוֹפִיעָה
מְגַרְגֶּרֶת בְּקוֹל
כְּשֶׁהִיא אִתִּי בַּמִּטָּה.

אַבָּא סִפֵּר לִי עַל גִּלְגּוּל נְשָׁמוֹת
וְשֶׁשָּׁאנְטִי יְכוֹלָה עוֹד לַחְזֹר, זֶה נִרְאֶה לִי שְׁטוּיּוֹת
אִמָּא הֵבִיאָה לִי גּוּרָה חֲדָשָׁה
קְצָת דּוֹמָה לְשָׁאנְטִי, אֲבָל כֻּלָּהּ לְבָנָה

הִיא נִשְׁכְּבָה עָלַי בַּשֶּׁקַע לְיַד הַצַּוָּאר
בְּדִיּוּק אֵיפֹה שֶׁשָּׁאנְטִי אָהֲבָה לִשְׁכַּב, כַּמָּה מוּזָר.

שָׁאנְטִי, אוֹ שָׁאנְטִי…

מֵאָז שֶׁשָּׁאנְטִי עָזְבָה, לוּקָה יְשֵׁנָה לָהּ עַל הַשְּׂמִיכָה
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁגַּם הִיא מִתְגַּעְגַּעַת נוֹרָא
מְדַמְיֶנֶת אֵיךְ שֶׁשָּׁאנְטִי בְּגַן עֵדֶן חֲתוּלִים
שׁוֹכֶבֶת קָרוֹב לַשֶּׁמֶשׁ, מְגַרְגֶּרֶת גִּרְגּוּרִים.

האזינו לשיר.

לבוגרים

אוטם שריר הלב

גיורא פישר

מֵאָז שֶׁנָּפַל

אֲנִי לֹא מַנִּיחַ לְעַצְמִי לֶאֱהֹב

אֶת אֲהוּבַי.

אֲנִי אוֹהֵב מְאֹד אֶת הַכַּלְבָּה

וְתַלְמִידַי.

חֲפִיר הֲגָנָה כָּרִיתִי

בֵּינִי לְבֵין

עַצְמִי

מְסֻכָּן לַעֲמֹד לְיַד חֲפִיר כֹּה עָמֹק

דְּחִיפָה קַלָּה

וּמַרְגִּישִׁים.

גיורא פישר, בתחתית הימים, עם עובד, 2022, עמ’ 14

גיורא פישר הוא משורר ומורה לתנ”ך. בנו, מרום פישר, נפל בשנת 2002 בפעילות צה”ל בג’נין.

פירושי מילים

חֲפִיר – תעלה שחופרים בקרקע לצורך הגנה, סביב עיר או מבצר, בדרך כלל לצורך לחימה

איך מנחמים?

אבא של גלית, ילדה בכיתה שלנו, נפטר השבוע פתאום מדום לב. החלטנו שבכל יום מימי השבעה יילכו שני ילדים מהכיתה לנחם את גלית. היום תורי ללכת, עם רננה. האמת היא שלא התלהבתי מהמשימה. לא שלא רציתי להיות עם גלית בימים הקשים שהיא עוברת, אבל חשבתי לעצמי: “מי אני בכלל שאנחם אותה? מה כבר יש לי לומר לה? הרי אף מילה שאגיד לא תחזיר את אבא שלה לחיים!” רננה ניסתה לשכנע אותי שהחשיבות היא בעצם הביקור ופחות חשוב מה בדיוק אומר לה. “היא צריכה לראות שהחברים שלה לא עוזבים אותה גם ברגעים הכי קשים. אתה לא יכול להחזיר את אבא שלה, אבל אתה יכול להשתתף בצערה ואולי להקל מעט את הכאב. ואם בגלל הרתיעה והמבוכה שלנו לא נהיה שם, היא תפסיד לא רק את אביה אלא גם את החברים שלה!” “אז מה עושים? מגיעים, נכנסים ו…שותקים?” שאלתי בחוסר אונים.

רננה, שסבא שלה נפטר לא מזמן, סיפרה שכאשר אימהּ ישבה שבעה, היא סיפרה שוב ושוב לאנשים שבאו לנחם איזה איש מיוחד היה אבא שלה, למי הוא עזר ואיך. “אני חושבת”, אמרה רננה, “שהיא הרגישה שככה אבא שלה יישאר בזיכרון של אנשים אחרים. ייתכן שגם גלית תרצה לדבר על אבא שלה, אז אולי אנחנו צריכים לעודד אותה לספר על אבא שלה, ואולי היא דווקא תרצה לדבר על דברים אחרים. צריך לראות מה יתאים לה באותו הרגע”. ואני הצלחתי להירגע לאט-לאט ולדמיין את המצב, וחשבתי שאולי דווקא הנכון ביותר יהיה פשוט ללחוץ לה את היד או לחבק אותה.