יהודית, חופשית, ישראלית ודמוקרטית!

בניגוד לדעה הרווחת שהדמוקרטיה שלנו שטחית ונעדרת שורשים היסטוריים עמוקים, אנחנו סבורים שבחינה מעמיקה של המסורת היהודית, המסורת הציונית והמסורת הישראלית בהקשרם ההיסטורי תציג תמונה שונה מהותית. אם בוחנים את המניעים של העולים לפלשתינה במאה ה-19, אפשר לראות שהם ביקשו קיום וביטוי חופשי של זהויותיהם המגוונות. ערכי כבוד האדם וחירותו, סולידריות וערבות הדדית שאובים הן מהתרבות היהודית הדתית הן מהתרבות היהודית הציונית. הם התשתית שעליה הוקמה  מדינת ישראל ונוסחה מגילת העצמאות. עליה חתמו כל נציגי העם, אבותינו ואימותינו המייסדים.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שהתרחשו כאן בחודשים האחרונים (ואינני הראשונה לציין זאת) הוא הנפת דגל ישראל והקריאה החד-משמעית(!) שישראל היא ותמיד תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. בין רגע קם ציבור שלא פעם ולא פעמיים הוגדר על דרך השלילה: “לא-ציוני” “לא-יהודי” “לא-פטריוטי”, ציבור שנתפס בעל אינטרסים אישיים של קידום אישי וצבירת הון, ודורש דמוקרטיה יהודית ליברלית. הציבור הזה מניף בגאון את דגל המדינה, מסיים כל התכנסות וכל מחאה בשירת התקווה, חוזר ומצהיר בכיכר העיר שהוא נאמן למדינת ישראל ונכון להילחם על עתידה. הציבור הזה הוא האור הגדול בתוך האפלה הגדולה שנפלה עלינו. פתאום קם ציבור עצום ורב (גם אם איננו הרוב), יוצא לרחוב ומצהיר שהוא ציוני, יהודי ופטריוטי.

הדמוקרטיה הישראלית שאנחנו דורשים לשמר היא דמוקרטיה ליברלית, שבה הרוב הוא הריבון ולא “הרוב קובע”.  דמוקרטיה שנוסדה במטרה לתת לעם היהודי מקום שבו תרבותו תוכל לבוא לידי ביטוי במרחב הציבורי. היהדות איננה, ומעולם לא הייתה, תרבות מונוליטית של דרך אחת ואין בלתה. כבר בתקופת בית שני היו קהילות שניהלו אורחות חיים שונות. בית הלל ובית שמאי, בבל וירושלים, יהדות אשכנז ויהדות ספרד. מעולם לא הייתה לעם היהודי רבנות אחת, הלכה אחת, מנהג אחד או קוד לבוש אחד. המלבוש שעוטה כביכול היהדות ה”ממלכתית” בישראל היא בגדר “חידוש”. והרי למדנו מהציבור החרדי ש”חדש אסור מן התורה”, חובה עלינו לדרוש שהיהדות במדינה היהודית תהיה אוהל רחב יריעות, ובו מקום להכול ולכולם: מסורות, מנהגים, אורחות חיים וקיום חופשי של יהודים שונים אלה לצד אלה.

היהדות היא הרבה יותר מפרקטיקות דתיות. היא תרבות עשירה ומגוונת, שתמיד השכילה להתאים את עצמה לזמן ולמקום. זו הסיבה שיהדות עיראק התפתחה בצורה שונה מיהדות קוצ’ין ומיהדות אוסטריה. התרבות היהודית ידעה לתת מענה למציאות גאו-פוליטית משתנה, למהפכה התעשייתית, להשכלה – כל קהילה בדרכה. מדינת ישראל – כמדינה יהודית ודמוקרטית – צריכה להיות בית לכל היהדויות האלה. אנחנו דורשים שיחשפו את ילדינו למגוון רעיונות ודעות, למגוון הוגים ולעושר המחשבתי מהתנ”ך ועד ימינו. אנחנו נדרשים להיות פתוחים בעצמנו למגוון הזה. עלינו להתעקש על מקום שבו נוכל לתת ביטוי לעולם הערכים היהודי כפי שכל אחד וכל אחת מאיתנו מפרש אותו במרחב הציבורי, לדרוש שלא יכפו עלינו מערכת חוקים של פלג זה או אחר, לא בכותל, לא במכולת ולא באוטובוס. אל לנו להיכשל ברצון שלנו להיות ליברליים. אסור שהליברליות שלנו תייצר מציאות שבה כופים עלינו קוד לבוש או הפרדה מגדרית. הליברליות שלנו מחייבת אותנו לדרוש מרחב ציבורי שיוויוני; לאפשר תחבורה ציבורית בשבת כדי לשמור על ערך השוויון וכדי שנוכל כולנו לקיים ערכים של כיבוד הורים ואהבת הארץ, לאפשר מקומות בילוי בשבת כדי להאדיר את השבת כיום מקודש, מלשון שונה וייחודי.

היהדות שלי דורשת ממני לוודא שהמיעוט הלא-יהודי במדינת ישראל יקיים את חייו בביטחון במרחב הציבורי. היהדות שלי דורשת ממני לחשוב על כשרות לא רק במושגים ההלכתיים של סוג הבהמה וטיב השחיטה, אלא על כשרות שמקפידה על צדק חברתי וסביבתי, על אופן הטיפול בבעלי החיים והדאגה לכדור הארץ. היהדות שלי מחברת אותי בזמן ובמרחב לאנשים ולקהילות. היא מעשירה, מעניינת, מעוררת עיון וחשיבה וקוראת לפעולה. היא יהדות של “הן” ולא של “לאו”. היהדות הזו אפשרית. היהדות הזו מקובלת על רוב אזרחי המדינה. זו היהדות שצריכה להילמד בבתי הספר הממלכתיים. זו אבן הייסוד של התרבות העברית, והיא מקיפה ומחבקת אותנו בשירה, בספרות, בשמות הרחובות, ובשמות שאנחנו נותנים לילדינו. היהדות הזו חייה ותוססת בארץ, ומותקפת על ידי קיצוניים מכאן ומכאן.

ערב השנה החדשה, אני תקווה שהציבור הישראלי ימנף את הדרישה לשמור על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, ויגדיר את זהות המדינה באמצעות הערכים היהודיים שעל פיהם אנחנו רוצים לחיות, במקום להתנצל על מי שאנחנו ולהתבטל אל מול מה שנתפס למרבה הצער כיהדות האותנטית.

ד”ר פארי סינקלר,

מנכ”לית מרכז תל”י לחינוך יהודי וישראלי פלורליסטי